הפוסט תולדות הכסף 8 הופיע לראשונה ב-100Gold.

הסודות הנסתרים של הכסף – פרק 7

המכה השלישית וזמן חשבון נפש לארצות-הברית

האסון הכלכלי של טראמפ כבר כאן

יהיה לנו אסון כלכלי נוסף שיגיע מוקדם יותר מאשר מאוחר ויהיה גדול מהאסון הכלכלי של 2008. אולם, האסון הבא יכה במידיות. כבר היו לנו שתי אזהרות שהתעלמו מהן, ובפעם השלישית זה פשוט יכה.

אנו נכנסים לתקופה של משבר כלכלי הגדול שהעולם ראה מעודו, העברת העושר (חזרה).

אנחנו נכנסים לתקופה של משבר כלכלי שהוא הגדול ביותר שהעולם ידע מעודו. העברת העושר שתתרחש בעשור הנוכחי היא הגדולה ביותר בהיסטוריה. ההון לעולם אינו נהרס – הוא רק מועבר, ומכאן שבצדו  האחר של כל משבר יש הזדמנות. החדשות הטובות הן שכל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להפוך את המשבר הזה להזדמנות הגדולה שלנו הוא ללמוד ולהשכיל את עצמנו. ההשקעה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לעשות במהלך חיינו זה לדאוג להשכלתנו הפיננסית, על ההיסטוריה של הכסף, על דרכי הפעולה של הכלכלה העולמית, ועל הדרך שבה הבנקאים בבנקים המרכזיים והחבר’ה בבורסות – יכולים לרמות אותנו ולגנוב מאיתנו.

אם נלמד מה קורה ואיך פועל העולם הפיננסי, נמקם את עצמנו בצד הנכון של העברת העושר הזו. ככל שנרחיק ראות לתוך העבר – כך נוכל לנעוץ מבט לעבר העתיד ולהפוך את המשבר להזדמנות הגדולה שלנו. סדרת מאמרים זו המבוססת על סרטי הוידאו של מייק מלוני נועדה לעזור לנו ליצור את כדור הבדולח שלנו, לאפשר לנו לנעוץ מבט לתוך העתיד, ולהפוך את המשבר הצפוי, המשבר הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, להזדמנות הגדולה שלנו.

*

בפרק 6 שוחח מלוני עם הכלכלן הארי דנט על דפלציה, ושניהם הסכימו שהדפלציה היא בלתי-נמנעת. הארי דנט חושב שצפויה דפלציה שתימשך זמן רב, אך מלוני מאמין שזו תהיה דפלציה קצרת-טווח שבעקבותיה תגיע היפר-אינפלציה ארוכה. פרק 7 מוקדש להבנת הסיבה לכך שצפויה היפר-אינפלציה קשה. הסיבה היא: מהירות המזומנים (Velocity of Currency). מהירות המזומנים קשורה להתנהגותנו הכלכלית ונשלטת על ידי הפסיכולוגיה שלנו. כדאי שנבין שהכלכלה היא גם מחזורית וגם פסיכולוגית:

Cycle-logical and Psycho-logical

כמו שראינו בפרקים הקודמים, הכלכלה מתקדמת בגלים ובמחזורים, והגלים והמחזורים האלה הם מאוד הגיוניים, כי הם מושפעים מהפסיכולוגיה האנושית. הפסיכולוגיה היא מה ששולט במהירות המזומנים.

מהירות המזומנים במחזור

כלכלנים רבים מסבירים את המושג “מהירות מזומנים” באופן מסובך, אך מייק מלוני מציע דרך פשוטה במיוחד להבין זאת.

מהירות המזומנים במחזור: מספר הפעמים בממוצע שיחידת מטבע מסוימת עוברת מיד ליד לביצוע עסקה, ביחידת זמן מוגדרת. לדוגמא: מספר הפעמים  שאנשים משתמשים במטבע של 10 ₪ בפרק זמן של יום, חודש או שנה.

איך מודדים את מהירות המזומנים?

כדי למדוד את מהירות המזומנים סופרים את מספר הפעמים שבהן כל יחידת מטבע מחליפה ידיים.

• נניח שלראובן יש ביד מטבע של 10 ₪ והוא יוצא לארוחת ערב במסעדה.
• בסוף הארוחה ראובן משלם לשמעון, המלצר במסעדה, 10 ₪ טיפ במטבע שהיה בידו.
• שמעון לוקח את המטבע ולאחר סיום המשמרת מזמין את נהג המונית לוי שייקח אותו הביתה. שמעון משלם ללוי באותו מטבע של 10 ₪ שקיבל קודם מראובן.
• מאוחר יותר באותו ערב לוי עוצר למלא דלק ובחנות הצמודה לתחנת הדלק מזמין כוס קפה, ומשלם תמורתה ליהודה שנמצא בחנות באותו מטבע של 10 ₪.

במטבע הזה בוצעו באותו יום 3 עסקאות. זוהי מהירות מזומנים של 3 ביחידת זמן של יום אחד, בערך כולל של 30 ₪ – משום שזהו הערך הכולל של 3 העסקאות (בין ראובן לשמעון, בין שמעון ללוי ובין לוי ליהודה). במילים אחרות: במטבע אחד של 10 ₪ בוצעו במשך היום 3 עסקאות בערך כולל של 30 ₪. המספר 3 מייצג את מהירות המזומנים, ו- 30 ₪  את ערך הפעילות העסקית המצטברת של ראובן, שמעון, לוי ויהודה.

אם נתבונן באופן דומה בכלכלה של קבוצה דמיונית בת 10 אנשים, שמייצגת מדינה, נוכל להבין את המושג “תוצר מקומי גולמי” – “תמ”ג” (ובאנגלית GDP – Gross Domestic Product).

תוצר מקומי גולמי (תמ”ג): ערך הסחורות והשירותים שהופקו במדינה במשך שנה נתונה.

בקבוצה הדמיונית שלנו יש, כאמור, 10 חברים, אך נניח שרק לאחד מהם יש בידו מטבע יחיד של 1 דולר. נניח גם שהמטבע הזה עובר במהלך שנה אחת בין כל עשרת חברי הקבוצה, שמבצעים ביניהם 10 עסקאות. ערך כל עסקה הוא 1$, אך הערך הכולל של 10 העסקאות שבוצעו במהלך השנה הוא 10$.

מהירות המזומנים בקבוצה זו היא 10 ביחידת זמן של שנה.

הערך הכולל של העסקאות שבוצעו בין חברי הקבוצה הוא 10$, וזהו התוצר המקומי הגולמי – או ה”תמ”ג” של הקבוצה. התמ”ג מייצג את הכלכלה של קבוצה זו.

כעת נרחיב את אספקת המזומנים לקבוצה דמיונית זו וניתן לכל אחד מעשרה חברי הקבוצה מטבע יחיד של דולר. אם כל אחד מחברי הקבוצה יבצע רק עסקה אחת במהלך שנה, מהירות המזומנים תהיה 1, אך התמ”ג הכולל של העסקאות יהיה כמו במקרה הקודם: 10$.

בתמונה: מהירות מזומנים ותמ”ג: 10 אנשים, כל אחד עם 1$ מבצעים עסקה אחת. מקור: מייק מלוני פרק 7 https://www.youtube.com/watch?v=P4_1pwsm5LY&t=469s

אולם, אם כל אחד מהמטבעות שבתחילת השנה נמצא בידי חבר אחר בקבוצה יחליף במשך השנה 10 ידיים ויבוצעו באמצעותו 10 עסקאות, מהירות המזומנים תהיה 10, והערך הכולל של העסקאות – כלומר, התמ”ג – יהיה 100$ ($10 X 10 = $100).

הכלכלנים הקיינסיאניים מאמינים שאם נותנים לאנשים יותר מזומנים על-ידי הזרמת מזומנים למשק במצב משבר אפשר לגרות את הפעילות הכלכלית. הזרמת המזומנים תגרום לאנשים לבצע יותר עסקאות ותוביל את הכלכלה החוצה מהמשבר לעבר צמיחה וכלכלה בריאה. לדעת הקיינסיאנים, אם מרחיבים את אספקת המזומנים למשק – צומחת הפעילות הכלכלית, הכלכלה צומחת והתמ”ג עולה. לדעתו של מייק מלוני זוהי גישה מוטעית. לא כמות המזומנים שמוזרמת למשק קובעת אם הכלכלה תשגשג, אלא כמות המוצרים והסחורות הנוצרות באותה מדינה משפיעה על רמת השגשוג שלה. אם מדפיסים מזומנים ומזרימים אותם למשק זה עלול לגרום לאנשים לבצע פחות עסקאות ודווקא להאט את מהירות המזומנים במחזור. ואז, בסופו של שבר – המחירים יעלו. זה מה שכולנו רואים כעת שמתרחש מסביבנו.

היפר-אינפלציה ברפובליקת ויימאר בגרמניה

ההתבוננות בהיסטוריה מאפשרת לנו להבין טוב יותר את העבר ודרך העבר –  להבין טוב יותר את ההווה ולראות לתוך העתיד. מייק מלוני מספר בספרו  (Guide to Investing in Gold and Silver: Protect your financial future) על התהליך שהביא להיפר-אינפלציה ברפובליקת ויימאר בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה גרמניה השעתה את זכות אזרחיה לפדות את מטבעות המארק הגרמני שהיו ברשותם ולקבל עבורם כסף וזהב. כמו במדינות אחרות ובמלחמות אחרות באותה תקופה נהגה הממשלה הגרמנית להדפיס מארקים כדי לממן את הוצאות המלחמה, ומספר המארקים במחזור עלה מאוד.  אולם, המחירים לא עלו בהתאמה לעלייה בכמות המזומנים, כך שהתושבים לא חשו באינפלציה. הסיבה לתופעה מוזרה זו היתה שתמיד, בתקופות של אי-וודאות, אנשים נוטים לחסוך במזומנים שלהם ולהימנע מהוצאות, ותקופת מלחמת העולם היתה תקופה של אי-וודאות קשה.

כשהסתיימה המלחמה חזר הביטחון לרחובות בגרמניה, ועמו שב גם הרצון להשתמש במזומנים. ההשפעה ההרסנית של הדפסת המזומנים בתקופת המלחמה הורגשה בכל מקום. המחירים עלו בחדות, כדי ליצור התאמה עם האינפלציה שהתרחשה בתקופת המלחמה. לדוגמא, ממש לפני סיום המלחמה היה שער החליפין של הזהב כ-100 מארקים לאונקיה. ב- 1920 כבר היה שער החליפין  בין 1000 ל-2000 מארקים לאונקיית זהב. מחירי המוצרים נסקו פי עשר ועשרים. אלה ששמרו על חסכונותיהם בזמן המלחמה גילו לאחר שהסתיימה שהם יכולים לקנות בהם רק כ- 10% או פחות ממה שיכלו לקנות בחסכונות אלה שנה או שנתיים קודם לכן. ואז, ב- 1920 ובמחצית הראשונה של 1921 האינפלציה הואטה והחיים נראו טובים קצת יותר. הכלכלה התחילה להשתקם והייצור התעשייתי והעסקים פרחו.

אולם, גרמניה נדרשה על ידי המדינות שהביסו אותה במלחמה לשלם פיצויים למדינות אחרות, וכדי לעמוד בתשלום הפיצויים נאלצה ממשלת ויימאר הגרמנית להמשיך ולהדפיס מזומנים. בקיץ 1921 המחירים התחילו שוב לעלות, וביולי 1922 עלו המחירים עוד יותר – ב- 700%! זו היתה נקודת השבירה של התושבים, שהפסיקו להאמין בכלכלה ובמטבע של מדינתם. התושבים שראו איך כוח הקנייה של חסכונותיהם  נופל ב- 90% ב- 1919, ידעו הפעם מה צפוי. הם היו כאן קודם, הם היו בעלי ניסיון.

בבת אחת התחלפה גישת האוכלוסייה למטבע הגרמני ולמזומנים שבידיהם. אנשים ידעו שאם יחזיקו את המזומנים במשך תקופת זמן כלשהי – הם יכוו. האמרת המחירים מחקה את כוח הקנייה שלהם. לפתע, כולם התחילו לבזבז את המזומנים שלהם ברגע שקיבלו אותם. המזומנים הפכו ל”תפוח האדמה הלוהט” ואיש לא רצה להחזיק בהם, אפילו לא לרגע. ממשלת גרמניה הדפיסה מיליארדי מארקים בכל יום, והתושבים מיהרו לבצע בהם עסקאות רבות. במילים אחרות: מהירות המזומנים היתה גבוהה מאוד.

הפסיכולוגיה של ההיפר-אינפלציה

ברפובליקת ויימאר בגרמניה, בין שתי מלחמות העולם, התרחשה היפר-אינפלציה. כמעט תמיד, לפני תקופה של היפר-אינפלציה גדולה, יש היפר-אינפלציה מתונה יותר.  אנשים המתנסים בהיפר-אינפלציה לומדים בדרך הקשה שכוח הקניה של המזומנים שבידיהם נשחק. הם נכווים ומפתחים מנגנוני זהירות והסתגלות. ממשלת גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה הזרימה מזומנים למחזור. תקופת ההיפר-אינפלציה הראשונה היתה מיד לאחר סיום המלחמה, כשאנשים חשו קצת יותר ביטחון ויציבות. מהירות המזומנים עלתה כי יותר אנשים ביצעו יותר עסקאות, אך מהירות המזומנים עלתה על כמות המזומנים. כתוצאה מכך עלו המחירים: מחירי המוצרים והשירותים עלו וגם מחיר הזהב נסק באותה עת באופן דרמטי. עבר זמן והכלכלה הגרמנית התייצבה.

תושבי גרמניה שבבעלותם היה כסף וזהב במקום מארקים הצליחו להיחלץ מתקופת ההיפר-אינפלציה הקשה ללא נזק. אחדים מהם אף הרוויחו סכומים גדולים ועוצמת הקנייה שלהם התחזקה. יש בכך שיעור חשוב לכולנו.

אספקת המזומנים בארצות-הברית

התבוננות בנתונים על אספקת המזומנים בארצות הברית בין 1918 לימינו מגלה עלייה מתונה יחסית באספקת המזומנים מאז שנות ה-90 של המאה העשרים, ועליה חדה בעשור האחרון. ה”פד” האמריקאי (הפדרל ריזרב – הבנק המרכזי הפדרלי בארה”ב) יוצר מזומנים, אך עדיין אין אינפלציה. הסיבה לכך היא נפילה במהירות המזומנים במחזור, כלומר, אנשים מבצעים פחות עסקאות. נראה שבקרוב יתחולל שינוי והפסיכולוגיה האנושית תגרום לכך שתחילה תרד מהירות המזומנים עוד יותר ותתרחש תקופת דפלציה (כמו שהוסבר בפרק 6). אולם לאחר מכן מהירות המזומנים תעלה שוב, המחירים יעלו – ותתרחש היפר-אינפלציה.

הסיבה לכך היא שה”פד” ממשיך את אספקת המזומנים. המזומנים האלה פשוט “יושבים שם”, בשעה שמהירות המזומנים נעשית איטית יותר ויותר כדי לפצות על העלייה בכמות המזומנים. התהליך הזה יימשך עד שיחול בציבור שינוי פסיכולוגי.

היפר-אינפלציה 

כשההיפר-אינפלציה מתחילה נדמה לכולם שהכל בסדר. התחושה הרווחת היא שהמצב הכלכלי משתפר, אנשים רבים מבצעים עסקאות ומהירות המזומנים עולה. קשה לנו לראות שמתחת לפני השטח מתרחש תהליך מסוכן.

אומר על כך המשפטן והכלכלן ג’ים ריקרדס:

התופעה הזו, שבה נדמה שהמצב משתפר, מכונה: “אשליית הכסף”. המחירים אינם עולים אבל יש יותר כסף בסביבה, ונדמה לנו שאנחנו חווים שגשוג. למרבה הצער זוהי אשליה בלבד, כי כל זה ייעלם, ברגע שהמחירים יעלו. האינפלציה כבר כאן, והמחירים בהכרח יעלו כדי שתיווצר התאמה עם כמות המזומנים במחזור, אך עדיין איננו חשים בה.

אנשים רבים מניחים שאינפלציה היא תוצאה של הדפסת מזומנים ואספקתם למחזור, אך זהו רק היבט חלקי של התופעה. ההיבט השני הוא פסיכולוגי והתנהגותי וקשור למהירות המזומנים.

בואו נחשוב לרגע על התופעה הפסיכולוגית הזו: כשאנו חשים טוב אנו נוטים לעשות דברים, להיפגש עם חברים לארוחת ערב או אולי לצאת לחופשה. כשאנו חשים פחות טוב – אנו נוטים להישאר בבית ולהשאיר את המזומנים שלנו בכספת. שתי צורות התנהגות אלה נובעות מההרגשה הסובייקטיבית וממידת הביטחון האישי שלנו. אפקט אינפלציה נוצר כששני ההיבטים של התופעה – הפיננסי והאישי-פסיכולוגי – מתרחשים במקביל.

הבנקים המרכזיים במדינות שונות יכולים להדפיס עוד ועוד מזומנים, ואכן, ה”פד” האמריקאי מדפיס טריליוני דולרים. אולם, עד כה ההתנהגות של רובנו לא השתנתה, איננו מוציאים יותר כסף ומהירות המזומנים לא עלתה. אנשי ה”פד” מקווים שההתנהגות האנושית תשתנה ושאנשים יוציאו יותר ויבצעו יותר עסקאות, אך אינם לוקחים בחשבון שכאשר הדבר הזה יקרה – הם יאבדו שליטה במערכת. ברגע שההתנהגות הזו של ביצוע עסקאות רבות ועלייה במהירות המזומנים תתרחש, זה יהיה כמו שד שהשתחרר מהבקבוק. אנשי הבנקים המרכזיים לא יוכלו לדחוף את השד חזרה לבקבוק כי הוא יקבל חיים משל עצמו. הפסיכולוגיה תשתנה ובעקבותיה ההתנהגות האנושית, שתגרום למהירות מזומנים חדשה ובעקבותיה – לאינפלציה. כשזה יקרה – הבנקים המרכזיים לא יוכלו לשלוט ברמת האינפלציה, שעלולה לעלות מ- 1% ל- 3% ואחרי כן ל- 10%. יכולתם של הבנקים המרכזיים במצב כזה לשלוט במערכת, לווסת או להגביל אותה, היא מוגבלת. תהליך כזה, אחרי שהתחיל, הופך להיות מעין לולאת פידבק המזינה ומגבירה את עצמה.

“אי אפשר להחזיר את משחת השיניים בחזרה לשפופרת!” (ה. ר. האלדמן).

חוסר אמון במנגנון השוק החופשי

אנשי ה”פד” והבנקים המרכזיים האחרים אינם נותנים אמון במנגנון השוק החופשי. כולם מדברים על הכשלים של השוק החופשי, אך אינם מכירים בכך שכשלים אלה הם תוצאה של מדיניות ממשלתית בעייתית ושל פעולות ממשלה מוטעות שבוצעו בתקופות קודמות. המשבר הכלכלי שהחל בשווקים המתעוררים בדרום-מזרח אסיה ב- 1997 התפשט כמו אפקט דומינו, מתאלינד לג’קרטה וסיאול, משם לרוסיה, משם לניו-יורק עד שהגיע לברזיל ונעצר שם. שווקי ההון (הבורסות) בעולם היו על סף סגירה מוחלטת והיינו במרחק כמה שעות מפניקה גלובלית שאנשי ה”פד” בקושי הצליחו לעצור אותה. אבל הבנקים המרכזיים אינם לומדים את השיעור והם מבצעים את הפעולות ההפוכות ממה שצריך לעשות. עשר שנים לאחר מכן, ב- 2008, העולם מצא את עצמו באסון גדול עוד יותר, שכמעט הוביל בפעם השנייה לקריסת שווקי ההון. אך גם הפעם – אנחנו נמנעים מללמוד את השיעור.

כשהמשבר יכה שוב – ואין ספק שהוא יכה – הקטסטרופה תהיה גדולה עוד יותר.

תחזית: התבגרותו של דור ה”בייבי-בומרס”

מלוני מציג בספרו כמה תרחישים אפשריים להתפתחותה של היפר-אינפלציה ולאסון הכלכלי הצפוי. ככל שהתהליך המוביל להיפר-אינפלציה מתארך, כך צפוי שהמשבר יהיה גדול יותר. כך מסביר מלוני בספר:

יום הדין יגיע כאשר מיליוני בייבי-בומרס יגיעו לגיל שבו יהיה עליהם לקבל חזרה תשלומי פנסיה מההפקדות בקופות הגמל שלהם. הם יגלו שההשקעות שהאמינו בהן שיממנו אותם כשיפסיקו לעבוד, הבתים שרכשו וקופות הגמל שניהלו – כל אלה איבדו מערכם האקטואלי. פתאום יתברר להם שערך המזומנים שחסכו והבתים שרכשו ירד, ושחלום הפרישה הנוחה שלהם התפוגג. כשדור הבייבי-בומרס יגלו זאת הם יכנסו לפניקה. הם יבלמו הוצאות, יתחילו למכור נכסים, וכשיותר ויותר בייבי-בומרס ימכרו מניות – גם שוק המניות יקרוס.

דור הבייבי-בומרס שהתאפיין ברמת צריכה והוצאה גבוהה יהפוך להיות דור החוסכים הגדולים. כתוצאה מכך יקרוס שוק הדיור ובועת האשראי הענקית פשוט תתנפץ. חסכון מוביל לעצירתה של תנועת המזומנים במחזור. הדלק למנוע הכלכלי נגמר והכלכלה נעצרת. זהו מצב של דפלציה אמיתית, וזהו גם הסיוט הגדול ביותר של אנשי הבנקים המרכזיים. הבנקאים ב”פד” וביתר הבנקים המרכזיים הגדולים האחרים יגלו את האימה שבפיצוץ בועת האשראי.

כשזה יקרה, ה”פד” שוב ישלח את צי המלחמה של מסוקי הכסף שלו, כדי להפציץ במזומנים את ההמונים. אולם, הפעם זה יהיה שונה, משהו ישתבש באופן נורא והפצצות המזומנים ינוטרלו. הבנקים המרכזיים ינסו לקנות את כל חובות המגזר הבנקאי, את המשכנתאות, את הביטחונות למשכנתא ואת כל סוגי החוב הנוספים. כשציבור המשקיעים בפניקה ינסה למכור מניות – הבנקים המרכזיים יתחילו לרכוש אותן, אולם המחירים ימשיכו לצלול. גם קיצוץ בבסיס המס והחזרי מס לא יסייעו להתניע מחדש את הכלכלה. הבנקים המרכזיים ישתפו פעולה עם בנקים מרכזיים ממדינות זרות, כדי לרכוש את החוב אלה מאלה, אך ללא הועיל. הכלכלה העולמית תמשיך לצנוח.

בסופו של דבר אנשים יצליחו לראות מה מתרחש מעבר לוילון. הם יגלו מה שדורותי, איש הפח, האריה והדחליל מ”הקוסם מארץ עוץ” ראו: שהקוסם מארץ עוץ הוא בעצם סתם אדם רגיל מאחורי וילון שמושך בטירוף במנופים. החרדה שיחושו 75 מיליון איש מדור הבייבי-בומרס כשהם יגיעו לגיל פרישה ויגלו שבתיהם וחסכונותיהם כמעט אינם שווים דבר תהיה דומה לעוצמת החרדה שחשו בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהגרמנים גילו שערך המזומנים שלהם ירד. כשדור הבייבי-בומרס יקבלו לידיהם מזומנים (למשל דרך החזרי מס), הם לא ירוצו לקנות את מסך הטלוויזיה הגדול והחדש. הם יחסכו כל דולר, ואולי אף יחביאו דולרים מתחת למזרון.

ומה יקרה אז? רק כשהבייבי-בומרס ירגישו שיש להם מספיק חסכונות הם יצאו החוצה כדי להחליף את המחשב הישן או לרכוש מכונית חדשה. ה”פד” ימשיכו להדפיס כסף, כי זה מה שהם יודעים לעשות. מזומנים יפלו מהשמיים כמו גשם במדבר. כשהבייבי-בומרס יחושו מספיק נוח כדי להוציא מהמחבוא חלק מהמזומנים שלהם ולבצע כמה רכישות, המחירים יתחילו לעלות. המחירים יטפסו במהירות ובדרמטיות, כמו ברפובליקת ויימאר בגרמניה. כשהאנרגיה הכלכלית האצורה הזו תשתחרר סוף סוף תהיה עליית מחירים שתואץ בקצב מסחרר. זוהי ההיפר-אינפלציה.

אנשי ה”פד” לא יוכלו לעשות דבר כדי לעצור אותה. מדד הדאו-ג’ונס יקרוס ומחירי הזהב יאמירו, אך כל ניסיון להשיב לאחור את התהליך הזה יהיה לשווא.

ומה יהיה עליכם?

יתכן שאתם כבר חכמים מספיק כדי לקשור את הסירה שלכם למזח בנמל הבטוח של הזהב והכסף ושל סחורות נוספות. אם תדעו לעשות זאת תחזיקו מעמד בסערה ותהיו בטוחים. האמון במטבע יצנח במהירות רבה יותר ממהירות ההיווצרות שלו. עלות המחיה, עלות הפרוייקטים הממשלתיים, חוזי המשנה, העבודה והחומרים – כל אלה יאמירו לשמיים.

בתקופות כאלה לממשלה יש רק שתי ברירות:

• לסגור את המגזר הציבורי, לעצור את הפרויקטים והשירותים ולשלוח את כולם הביתה ללא שכר, לסגור את מכונות הדפוס ולחכות עד שמערכת השוק החופשי תתחיל לפעול ותייצר התאמה בין רמת המחירים לכמות המזומנים שבמחזור.

או

• להדפיס עוד ועוד מזומנים ללא גבולות.

מה לדעתכם תעשה הממשלה שלכם?

ממשלות בחרו מאז ומעולם להדפיס עוד מזומנים.

אובדן אמון במטבע הדולר האמריקאי

במובן מסוים, התהליך שתואר קודם כבר מתרחש בהווה. במקומות שונים ברחבי העולם אגור שפע של מאגרי מזומנים המחכים להשתחרר. ארצות-הברית שולחת דולרים אמריקאים אל מעבר לים כדי לקנות במדינות אחרות שירותים ומוצרים. הדולרים האלה אגורים בחשבונות בנק במדינות רבות ומחכים שיוציאו אותם. בשלב מסוים יתחילו בעלי הדולרים האלה לרכוש מוצרים ושירותים מארה”ב ולהחזיר אליה את הדולרים.

כשתהליך זה יתרחש המחירים של השירותים והמוצרים הנקנים על ידי לא-אמריקאים יעלו, ועליית המחירים תתניע תרחיש דומה לתרחיש הבייבי-בומרס.

כלכלנים ובנקאים מומחים נוטים להאמין, בכל פעם מחדש, ש”הפעם” זה יעבוד. גם אם פעולה כלכלית מסוימת שבוצעה בעבר נכשלה, הם מאמינים ש”הפעם”, “רק הפעם” – זה יפעל. אך כלכלנים ובנקאים אלה דנים אותנו לאבדון שוב ושוב.

האם לדעתכם אנחנו יכולים להניח להם להמשיך ולנווט את הספינה?

כדאי שנקשיב לאנשים שההערכות והתחזיות שלהם התגלו כנכונות, ולא למומחי כלכלה בעלי תיאוריות. אם הם רק יניחו לשוק החופשי לעבוד זה יהיה נפלא, אך לא זה מה שיקרה. אנחנו כבר יודעים שבעלי התיאוריות הם אלה שימשיכו לשלוט, ואנחנו – הציבור הרחב – נמשיך להצביע עבור אנשים שאין להם מושג מה הם עושים.

הדבר הטוב ביותר שביכולתנו לעשות עכשיו הוא לנסות להגן על עצמנו, ובאופן פוטנציאלי אף להרוויח מטיפשות הכלכלנים והממשלות. עלינו ללמוד כל מה שאנחנו יכולים על מה שקורה, ולפתח דעות עצמאיות על העומד להתרחש, במקום להגיב אחרי שהדברים קרו.

עלינו להתכונן לתרחיש הקשה ולפעול כך שנהיה בטוחים ומוגנים.

הפוסט תולדות הכסף 7 הופיע לראשונה ב-100Gold.

הסודות הנסתרים של הכסף – פרק 6

התנגשות של רכבות הרים

אנחנו נכנסים לתקופה של משבר פיננסי שהוא הגדול ביותר שהעולם ידע מעודו. העברת העושר שתתרחש בעשור הנוכחי היא הגדולה ביותר בהיסטוריה. ההון לעולם אינו נהרס – הוא רק מועבר, ומכאן שבצדו  האחר של כל משבר יש הזדמנות. החדשות הטובות הן שכל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להפוך את המשבר הזה להזדמנות הגדולה שלנו הוא ללמוד ולהשכיל את עצמנו. ההשקעה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לעשות במהלך חיינו זה לדאוג להשכלתנו הפיננסית, על ההיסטוריה של הכסף, על דרכי הפעולה של הכלכלה העולמית, ועל הדרך שבה הבנקאים בבנקים המרכזיים והחבר’ה בבורסות – יכולים לרמות אותנו ולגנוב מאיתנו. אם נלמד מה קורה ואיך עובד העולם הפיננסי, נמקם את עצמנו בצד הנכון של העברת העושר הנוכחית. ככל שנתבונן רחוק יותר לתוך העבר, כך נוכל להרחיק ראות לתוך העתיד. סדרת מאמרים זו המבוססת על סרטי הוידאו של מייק מלוני נועדה לעזור לנו ליצור את כדור הבדולח שלנו, לאפשר לנו לנעוץ מבט לתוך העתיד, ולהפוך את המשבר הצפוי, המשבר הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, להזדמנות הגדולה שלנו.

דפלציה:  מה שחשוב שכולנו נדע עכשיו

דפלציה: ירידה כללית ברמת המחירים ועליית כוח הקניה של המזומנים, כתוצאה מכך שקטן היצע המזומנים בשוק. ככל שיש פחות מזומנים, כך עולה ערך המטבע, כוח הקניה של המזומנים עולה, ובאותה כמות של מזומנים אפשר לקנות יותר. כלומר: המחירים יורדים.

אפשר לתאר את כולנו כמו נוסעים בתוך רכבת הרים שדוהרת באופן פרוע. כבר ב- 2005 חזה מלוני שבהתחלה יהיה איום בדפלציה, לאחר מכן צלילה ואינפלציה גדולה, ולאחר מכן דפלציה אמיתית שבעקבותיה תהיה היפר-אינפלציה. תחזיותיו של מלוני התגשמו: ב-2007, כשמחירי הנדל”ן עלו ויצרו בועה, היה איום בדפלציה. האינפלציה הגדולה התרחשה במשבר הגדול של 2008, כשהבנקים המרכזיים הדפיסו כסף בקנה מידה גדול והפיצו אותו לציבור כדי לגרות את הכלכלה. לדעת מלוני אנחנו בתקופה של צלילה ואינפלציה גדולה, ולאחר מכן, כתוצאה מתגובת-יתר של הבנקים, תתרחש דפלציה אמיתית.

בתמונה: גרף המתאר את התהפוכות ברכבת ההרים הדוהרת מאז 2007. מקור: מלוני פרק 6 –  https://www.youtube.com/watch?v=8GP87dgTqF8

מעולם בהיסטוריה לא היתה תקופה שבה רוב הציבור היה בצד החייבים. תקופת דפלציה תאפשר לבנקים להפעיל עיקולים כדי להביא לסילוק החובות. הציבור, באופן כללי, ימצא את עצמו בצד המפסיד. אנשים רבים מתקשים להבין ולתפוס מדוע דפלציה מגיעה לפני אינפלציה גדולה או היפר-אינפלציה, ומלוני מסביר זאת בהרחבה בפרק זה.

יש ארבע סיבות עיקריות לכך שצפויה כיום דפלציה, ושבעקבותיה תהיה היפר-אינפלציה. הפרק הנוכחי מסביר את ארבע הסיבות האלה בהרחבה, והסיבה הרביעית תחילה.

הסיבה הרביעית: תגובת היתר למשבר הכלכלי של 2008 גרמה לבועת אשראי ובעקבותיה – לפיצוץ כל הבועות.

הסיבה השלישית: בכל בועה שאנו נתונים בה –  קורה ההיפך ממה שהוא התועלת הגדולה ביותר למרבית האנשים.

הסיבה השנייה: האסון הדמוגרפי של דור הבייבי-בום.

הסיבה הראשונה: התכנסות המחזורים  (Convergence of Cycles).

הסיבה הרביעית: תגובת היתר למשבר הכלכלי של 2008 גרמה לבועת אשראי ובעקבותיה – לפיצוץ כל הבועות

הגדרות

בסיס הכסף: מוגדר כבסיס המזומנים ההתחלתי שהוא היסוד לפיקדונות מהם הבנק יכול לתת הלוואות. בסיס הכסף מורכב מהחלק היחסי של פיקדונות הבנקים המסחריים בבנק המרכזי במדינה + סך המזומנים שבמחזור. כשבסיס הכסף גדל, גדלה גם כמות הכסף שבמשק.  של הבנקים המסחריים סך כמות המזומנים שיש במשק של מדינה כלשהי, במטבעות ובשטרות.

כמות הכסף במשק: הכמות הכוללת של המזומנים הנזילים במשק במטבעות ובשטרות ובפיקדונות עובר ושב. כמות הכסף במשק אינה כוללת את הרזרבות המופקדות בבנקים המרכזיים או בכספות הבנקים המסחריים.

רזרבות הבנקים: יתרות המזומנים שהבנקים שומרים במרתפיהם.

אינפלציה היא התרחבות של אספקת המזומנים ודפלציה היא צמצום שלהם. המחירים עולים בעקבות אינפלציה ויורדים בעקבות דפלציה. רוב המזומנים אינם נכנסים כלל למחזור והם נשארים בדפי המאזנים של הבנקים ומכונים “עתודות עודפות”

הרצאה של מלוני: דיברתי על היפר-אינפלציה של בסיס הכסף, זה היפר-אינפלציה ממש כאן. אינפלציה ודפלציה הם התרחבות או צמצום של אספקת המזומנים. בסופו של דברים המחירים עולים או יורדים בעקבות האינפלציה או הדפלציה.

רוב המזומנים אינם נכנסים למחזור. הם נשארים בדפי המאזנים של הבנקים ומכונים “עתודות עודפות” (Excess reserves).

עתודות עודפות: סכום הרזרבות שבנק כלשהו מחזיק, מעל הרזרבה הנדרשת בחוק על ידי הבנק המרכזי.

התבוננות בגרף המתאר את מאזני הרזרבות של הבנקים בין 2000 ל- 2016 ואת העתודות העודפות, מאפשרת להשוות בין תגובות נגידי הפדרל-ריזרב האמריקאי לאירועי 9/11 ולמשבר הכלכלי של 2008.

בתמונה: מאזני הרזרבות (הקו האדום) והעתודות העודפות (הקו הלבן) המוחזקים בידי הפד האמריקאי. מקור: מלוני, פרק 6, https://www.youtube.com/watch?v=8GP87dgTqF8

הגרף משקף את תגובת נגיד הפד אלן גרינספן לאירועי 9/11 ולמה שהתרחש בעקבותיהם ב-2002, ואת תגובת נגיד הפד בן ברננקי למשבר 2008. מה שהנגיד הקודם ברננקי חשש ממנו, ומה שירשה הנגידה הנוכחית ג’נט ילן, כבר התרחש. בעקבות משבר 2008 הבנקים המסחריים קפאו וחששו להלוות זה לזה. מכיוון שהמערכת הבנקאית כל כולה היא הונאה, הבנקים המשיכו להלוות וללוות ספרות דיגיטליות שנוצרו מלא-כלום אלה מאלה, רק כדי שמשחק המראות ימשך. הבנקים המשיכו להלוות וללוות ולשמור על המאזנים למראית עין, כי אם בנק אחד לא ילווה לבנק אחר ולא ישמור על רזרבות – כל המערכת תיכנס לקיפאון.

העתודות העודפות נשארו על דפי המאזן של הבנקים, והבנקים שילמו ריבית כדי לשמור על הרזרבות, וכדי למנוע “הרצת בנקים”  (כשבנק מסחרי מנסה להוציא את המזומנים שלו המופקדים בבנק אחר או כשהוא נמנע מלהלוות לבנק אחר).

התוצאה של התרחבות בסיס המזומנים: בועות אשראי

עליית המחירים יוצרת בועות בתחומים שונים, והשערים בבורסות ובשווקים עלו לרמות שיא. הנה כמה דוגמאות:

מחירם של רכבי אספנות עלה לרמות אסטרונומיות, ומספר המכוניות שערכן נאמד ב- 10 מיליון דולר אינו מתקבל על הדעת. יש גם רכבי אספנות הנמכרים ב-30 מיליון דולר.כך גם המצב בתחום אספנות היינות ובתחום אספנות האמנות – המחירים עלו לרמות שיא. מחיר הנדל”ן מטפס ונוצרה אינפלציה בתחום הדיור. אבל, בסופו של דבר, טבען של בועות הוא להתפוצץ.

בעבר הלא-רחוק בארצות הברית היה המחיר הממוצע לבית חדש שווה לשלוש או ארבע משכורות שנתיות של בעלי הכנסה ממוצעת. הירידה ברמות הריבית גרמה לכך שאנשים  יכולים לקחת הלוואות ומשכנתאות ולשלם יותר עבור בתים, ורבים אכן עושים זאת. אולם, רמות הריבית אינן עומדות במקום. במועד כלשהו בעתיד הכיוון של הורדת הריבית יהיה חייב להתהפך והריבית שוב תעלה. כשזה יקרה – כל האנשים שלקחו הלוואות כדי לקנות בתים במחיר גבוה –  ימצאו את עצמם במלכודת. זו המשמעות של בועת הנדל”ן.

כל הבועות מתפוצצות – זה טיבן של בועות. המשבר הצפוי בעתיד הקרוב יהיה מחריד עוד יותר מאשר מפולת 2008, משום שתגובת היתר למשבר 2008 גרמה לאגירת אנרגיה כלכלית. ואז, כשהשוק יקרוס, האנרגיה הזו תשתחרר בכיוון ההפוך, ותתרחש היפר-אינפלציה.

הסיבה השלישית: גמילה מחובות

כולנו מתנהגים בטיפשות המונית. אנחנו חיים על אשראי ונמצאים בבועת אגרות חוב, ומכיוון שבועות תמיד מתפוצצות – גם הבועות האלה יתפוצצו. פיצוץ של בועת אשראי הוא דפלציוני.

הארי דנט הוא מחבר ספרים בנושאים פיננסיים ונשיא מרכז דנט למחקר, והוא מסכים עם מייק מלוני:

בנקים מרכזיים כמו הפדרל ריזרב בארה”ב יוצרים מזומנים באופן חסר תקדים. הם מחוללים אינפלציה כדי להילחם בדפלציה. כשמתבוננים בהיסטוריה רואים שכל חוב גדול וכל בועת נכסים פיננסיים שהתפוצצה – גרמה לדפלציה גדולה. למשל, בועת מסילות הברזל ב-1870 ובועת הטרקטורים ב-1920. השפל הכלכלי הגדול של סוף שנות העשרים במאה הקודמת הגיע לאחר דפלציה גדולה.

אם נקטין את יוקר המחייה, אם נבנה מחדש את החוב, אם נוריד את הנכסים הפיננסיים, זה ישפר בפועל את רמת החיים שלנו בטווח הארוך. אבל כשה קורה – זה מכאיב.

אנשים חושבים שהפדרל ריזרב (“פד”) יכול למנוע דפלציה, משום שהם שולטים באספקת המזומנים. אבל רוב האנשים אינם קולטים שהפד שולט רק בבסיס הכסף, וזה חלק קטן מכמות המזומנים הכוללת. הפד יכול להשפיע  על הכלכלה על ידי הגבלות ומאזני רזרבה וכדומה, אך לא למנוע דפלציה. הפד הדפיסו טריליוני דולרים כדי למלא את החלל זה כמו לקחת סמים כדי להימנע מנפילה. אדם יכול לקחת עוד ועוד סמים עד שזה הורג אותו, או פשוט לעבור גמילה. חוב, במיוחד חוב קיצוני, הוא כמו סמים פיננסיים. בטווח הקצר אולי נרגיש טוב יותר, אך לאחר מכן עלינו לעבור תקופת גמילה. ואז – מתרחשת דפלציה.

הסיבה השנייה: האסון הדמוגרפי של הבייבי-בום*

בתמונה: הדמוגרפיה בארה”ב לפי תקופות גיל ב- 1940. מקור: מייק מלוני, https://www.youtube.com/watch?v=8GP87dgTqF8&t=292s

*הסתייגות: העמדות שבאות לידי ביטוי בסעיף זה בנושא ילודה, תמותה וחישוב כלכלי של תרומת הקשישים לחברה אינן מתאימות לקהל הישראלי ואינן על דעתה של מערכת האתר. עם זאת לדעתנו יש בהן משום עניין לקורא ולכן הן מובאות כאן.

אחת הסיבות לכך שהעולם נע לקראת תרחיש של דפלציה היא הדמוגרפיה. בנוסף, חשוב להבין, כמו שהוסבר בפרק 5, שאנחנו נעים בנדנדה שבין אינדיבידואליזם לקולקטיביזם. זוהי מטוטלת שהולכת קדימה ואחורה במחזורים, וזהו האיום הגדול ביותר לרווחה שלנו, לכלכלה ולחירות שלנו. אנחנו מתקרבים לתקופה שבה הדמוגרפיה תגרום כפי הנראה לבעיות רבות.

 ילידי דור ה”בייבי בום” (ילודה גבוהה לאחר מלחמת העולם השנייה) מגיעים כעת לקבוצת הגיל 65-75. הגרף שבתמונה למעלה מראה את הדמוגרפיה בארה”ב לפי קבוצות גיל ב- 1940. אפשר לראות באופן ברור ששיעור הילדים בין גיל 0 ל-15 אינו גדול יותר משיעור האנשים בגיל העבודה.

אולם, בגרף מ- 1950 ומ-1960 אפשר כבר לראות בבירור את השפעת ה”בייבי-בום”. שיעור הילדים גבוה הרבה יותר משיעור הבוגרים בכל קבוצות הגיל האחרות.

בתמונות הבאות: בתמונה: הדמוגרפיה בארה”ב לפי תקופות גיל ב- 1950 וב-1960 (מקור: מייק מלוני)

ילדינו הם הצרכנים האולטימטיביים. הם צורכים הכל אך מבחינה כלכלית –  אינם מפיקים דבר, חוץ מאיכות חיים עבור הוריהם, הנהנים לראות אותם גדלים.

ילידי דור הבייבי-בום הגיעו לגיל עבודה ב- 1990. רק כשאנשים מגיעים לאזור הצהוב בגרף – בסביבות גיל 35, הם הופכים להיות בעלי ערך כלכלי נטו לחברה. הם משלמים מס הכנסה ומייצרים יותר ממה שהם צורכים. קבוצת הגיל שבין 45 ל- 60 היא קבוצת ההוצאה המרבית. אנשים בקבוצת הגיל הזו מתגוררים בבתים הגדולים ביותר בתקופת חייהם, הם נוהגים ברכבים הגדולים ביותר, שולחים את ילדיהם לקולג’ וההוצאות שלהם מאוד גבוהות. קבוצת הגיל הבאה, מגיל 60 ומעלה, מתאפיינת בחיסכון מרבי. הילדים עזבו את הבית והקן התרוקן, ואנשים נזכרים: “אוי, לא חסכנו דבר! אנחנו רוצים לפרוש תוך חמש או עשר שנים!” קבוצת הגיל של הפורשים מעולם העבודה – בגיל 65 או 70, היא קבוצת הנטל החברתי. בני קבוצת הגיל הזו מתפרקים מנכסיהם באופן הדרגתי: יש להם חסכונות, ביטוחים ואולי מניות,  ובכל שנה הם ינצלו משהו מזה כדי לחיות. הם גם אלה המניעים את תעשיית הרפואה והתרופות. מבחינה כלכלית יש לראות בקבוצה הדמוגרפית של מרב הנטל החברתי הפסד נטו לשגשוג החברה והכלכלה.

אפשר לראות בגרף של 1940 ששיעור הקשישים בקבוצת הנטל החברתי היה נמוך יחסית. אנשים רבים היו אז בגיל העבודה והם יכלו לתמוך בקבוצת הנטל החברתי. אולם, ילידי דור הבייבי בום, שנולדו בשנות ה-50 וה-60, התבגרו והם עומדים להגיע בעשור הקרוב לקבוצת הנטל החברתי. השיא הדמוגרפי כרגע (מאז 2010) הוא בקבוצת הגיל של ההוצאה המרבית. אך ב- 2020 וב-2030 השיא הדמוגרפי יהיה בקבוצת הגיל של הנטל החברתי. אפשר לראות זאת בגרף הבא.

בתמונה: התחזית הדמוגרפית הצפויה בארה”ב לפי תקופות גיל ב- 1950 (הילדים טרם נולדו). מקור: מייק מלוני.

שיעור הילודה בעשורים האחרונים נמצא בירידה, ומאז 2008 הוא יורד אפילו בקצב מהיר יותר. כלומר, שיעור האנשים בקבוצת הגיל של גיל העבודה צפוי שיהיה דומה או אפילו נמוך יותר משיעור האנשים בקבוצה הדמוגרפית של הנטל החברתי.

אם בנוסף לכך יתרחש גם שפל כלכלי גדול, ונראה שזה אכן הולך לקרות, יש סבירות גדולה שאנחנו נמצא את עצמנו בבעיה גדולה. הדרך שבה החברה מוגדרת ותוכניות הרווחה והפנסיה של רובנו פיתחו בנו ציפיות שנוכל לפרוש בגיל מסוים ולחיות בנינוחות יחסית, כשאנו נשענים על הצעירים יותר בחברה ועל תקציבים ממשלתיים. אולם, עלול להיווצר מצב שונה לגמרי: יתכן שילידי דור ה-Y (אלה שנולדו בין 1980 ל-2000), לא יוכלו לממן את הפרישה של דור הבייבי-בום

הארי דנט מסכים עם מלוני ומוסיף על כך.

בעשורים האחרונים יש בעולם החברתי והכלכלי המוכר לנו מעין מבנה פירמידה: כל דור גדול יותר ועשיר יותר, ומסוגל לשלם את הוצאות הדור המזדקן. אולם, מה יקרה כשילידי דור ה-Y ייאלצו לתמוך כלכלית בדור המזדקן שגדול יותר מהם במספר האנשים, כלומר, יותר חברים בקבוצת הגיל של הנטל החברתי?

הארי דנט פיתח מודל דיור שמראה שההוצאה המרבית על דיור במדינות מפותחות היא בסביבות גיל 41. אולם, כשאנשים מתים, בגיל 79 או 80 בממוצע, הם הופכים, כביכול, למוכרים – כי הבתים שהתגוררו בהם נמכרים! לפי מודל זה, כתוצאה מהפער הדמוגרפי בין דור הבייבי-בום לדור ה-Y, שיעור הבתים שימכרו של ילידי דור הבייבי-בום שימותו יהיה גבוה יותר מאשר שיעור הבתים שירכשו על-ידי דור ה-Y. כתוצאה מכך עלול להיווצר ביקוש שלילי לדיור. כשיש פחות חברים בדור הצעיר מאשר בדור המבוגר – ופער זה גדול באירופה וביפן אף יותר מאשר בארה”ב – צפוי שיהיה ביקוש שלילי לדיור ושמחירי הדיור ירדו.

מצב כזה מעולם לא התרחש בהיסטוריה, וזהו גורם לדפלציה.

הסיבה הראשונה: התכנסות כל המחזורים  (Convergence of Cycles)

הסיבה הגדולה באמת לכך שצפויה דפלציה היא “התכנסות המחזורים”. בכלכלה מדברים על קבוצה שלמה של מחזורים, והראשון שביניהם הוא מחזור חלוקת העושר.

מחזור חלוקת העושר

מייק מלוני מביא כדוגמא את אביו, שניהל חנות במדינת אורגון. ההכנסה השנתית שלו היתה 9600$, ושיעור המס שהוא שילם היה רק 12%. במונחים עכשוויים נראה שזו מדרגת מס נמוכה, ואפשר לטעון שהסיבה היא שהאב לא עשה הרבה כסף, אך לפי נתוני הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה, ההכנסה השנתית הממוצעת של משפחה באורגון ב-1960 היתה 10,500$. עלות בית באורגון באמצע שנות ה-50 היתה 8500$, וההכנסה השנתית של אביו של מלוני הספיקה לו לרכוש בית, ועוד נשאר לו 1100$ עודף.

בשנות ה-20 של המאה הקודמת כ- 20-25% מההכנסה הגיעה אל המאיון העליון. בשנות ה-70 רק כ- 9% מההכנסה בארה”ב הגיעה למאיון העליון. בסוף המאה העשרים ובתחילת המאה ה-21 חזרה עיקר ההכנסה – כ- 20% – להיות מרוכזת בידי המאיון העליון. בשנות ה-70 המעמד הבינוני לא רק שהצליח יותר מאשר המעמד הבינוני בתקופתנו; הוא גם שילם פחות מיסים.

כתוצאה מהשינוי בדמוגרפיה שהוסבר בסעיף הקודם, נוצר לחץ דפלציוני של בני קבוצת הגיל של מרב הנטל החברתי. ב- 1940 היו בערך פי 6 חברים בקבוצת הגיל שהניעה את הכלכלה, מזו שהפעילה לחץ דפלציוני עליה. צפוי שבשנים הבאות יהיו יותר חברים בקבוצת הגיל של הקשישים שימכרו מניות, אג”ח ונדל”ן פשוט כדי לשרוד. אנשים אלה מפעילים לחץ דפלציוני על הכלכלה, והם יעלו במספרם על הצעירים יותר – אלה שמניעים את הכלכלה. פער זה עומד להחריף ולהגביר את הלחץ לדפלציה.

מחזור המניות בבורסה

מחזור כלכלי נוסף שיוצר לחץ דפלציוני הוא מחזור שוק המניות.

P/E Ratio S&P 500: שער המניה לכל מניה יחידה, חלקי הרווחים השנתיים של החברה לכל מניה.

שווי הוגן: שווי הוגן של מניה נחשב בערך פי 10 עד פי 14 מהרווחים השנתיים של החברה לכל מניה.

ערך מופחת של מניה: מתחת לפי 10 מהרווחים השנתיים של החברה לכל מניה.

ערך מנופח של מניה (בתחום הבועה): מעל לפי 14 מהרווחים השנתיים של החברה לכל מניה.

שוק מניות בעליה נקרא “באלמרקט” ((bullmarket. בדרך כלל, כשוק המניות מתקדם למצב בועה – והערך של מניות רבות עולה והופך מנופח – על שוק המניות לרדת אל תחום הערך המופחת, לפני שיחזור לכיוון צמיחה ועלייה – כלומר, לפני שיחזור למצב באלמרקט. במהלך המאה העשרים שוק המניות התנפח למצב בועה כמה פעמים, וכמעט בכל אחד מהמקרים האלה היתה נפילה בערך המניות עד לתחום הערך המופחת לפני שהשוק נבנה מחדש.

אולם, הבועה הגדולה בהיסטוריה בשוק המניות היתה בשנת 2000. כשהבועה התנפצה ערך המניות ירד ל”שווי הוגן” ולא לתחום הערך המופחת, וכמעט מיד החל להתנפח שוב. לדעת מלוני אין זה סביר ששוק המניות לא יפול למצב קיצוני של ערך מופחת בעתיד הקרוב, לפני התפתחות באלמרקט יציב.

אנחנו חייבים לבקר במצבים קיצוניים של הערכת שווי מופחתת בשוק המניות? איני חושב כך. לדעתי עלינו לבקר במצבים קיצוניים של שווי מופחת לפני שיתפתח שוק מניות (bullmarket) יציב.

גל קונדרטייב

המרכיב הגדול ביותר המשפיע על התכנסות המחזורים הוא “גל קונדרטייב” הקרוי על שמו של הכלכלן הסובייטי ניקולאי קונדרטייב.

המנהיג הסובייטי לנין ביקש מקונדרטייב להוכיח שהשיטה הקפיטליסטית לא תעבוד. לאחר חקירה מעמיקה הגיע קונדרטייב למסקנה הפוכה: שהקפיטליזם הוא השיטה העדיפה שתפעל היטב, אך תמיד תסבול מגלים מחזוריים של גאות ושפל (boom and bust cycles). בכל מחזור יש ארבע עונות – אביב, קיץ, סתיו וחורף. גלי קונדרטייב הם ממושכים וכל מחזור נמתח על פני חמישים שנה לפחות, ובשנים האחרונות הגל נמתח על פני שנים רבות יותר. תקופת דפלציה נחשבת לחורף. החורף האחרון היה בתקופת השפל הכלכלי הגדול. אנשים צעירים ובעלי משפחות שנפגעו בסוף שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, איבדו בתים, משפחות, משרות או את החוות המשפחתיות והפכו נפחדים. החרדה ממשבר כלכלי גרמה להם להיות שונאי סיכונים וחסכנים מאוד – מה שהביא לדפלציה. נראה שאנחנו לקראת חורף נוסף.

מחזור מערב/מזרח

הכלכלה נעה במטוטלת בין מערב למזרח אך בקצב מאוד איטי. המחזור מזרח-מערב נמשך כ-500 שנה: חדשנות ושגשוג נעים מאסיה לאירופה ולצפון אמריקה וחזרה. בתקופת הקיפאון של ימי-הביניים במערב הצליחה סין לפתח אבק שריפה. בתקופה שבה התרחש באירופה הרנסנס ולאחר מכן המהפכה התעשייתית – נכנסה סין לקיפאון כלכלי. תחכום, חדשנות ושגשוג אכן נעים מצד לצד של המפה הגלובלית. בימינו, ממש בתקופה הנוכחית, אפשר לחוש שהכלכלה המערבית עומדת להיכנס למצב קיפאון, בשעה שהצמיחה בכלכלה האסייתית בעשרים השנה האחרונה היא מדהימה. קיפאון כלכלי הוא דפלציוני.

חוב משקי הבית ביחס להכנסה הפנויה

כדאי להפעיל אות אזעקה כשאנשים חייבים יותר מההכנסה הפנויה שלהם. לדעתו של מלוני תקופות כאלה, שבהן חוב משקי הבית עולה על ההכנסה הפנויה, מגיעות במחזוריות. חסרים נתונים על כך אך סביר שיש קשר בין עונות האביב, קיץ, סתיו ואביב ב”גל קונדרטייב” לבין המחזוריות של חוב משקי הבית העולה על ההכנסה הפנויה, ואנו נעים לקראת חורף שכזה, שישפיע לכיוון של דפלציה.

מחזור מוניטרי

בפרק השני למדנו על השינויים במערכת המוניטרית העולמית: סטנדרט הזהב הקלאסי נעלם והוחלף בסטנדרט החליפין של הזהב, לאחר מכן מערכת ברטון-וודס ובהמשך – מערכת הסטנדרט הדולרי-האמריקאי. מה שקורה עכשיו הוא שמדינות רבות בעולם זונחות את הסטנדרט הדולרי ומפתחות מערכות אחרות, וזהו מחזור נוסף.

התכנסות כל המחזורים

השינויים במערכת המוניטרית העולמית המתרחשים כיום – קורים באותה עת שבה מתרחש שינוי גם במחזורים האחרים: מחזור מזרח/מערב; מחזור הדמוגרפיה של דור הבייבי-בום; מחזור התפלגות העושר; מחזור חובות משק הבית כחלק מההכנסה הפנויה; מחזור שוק המניות וגל קונטרדייב.

מה שמעניין בכל המחזורים האלה הוא שכולם הגיעו לשיא והם מתחילים לסגת במקביל לעבר דפלציה. כל זה קורה ממש עכשיו, בזמן שהמערכת המוניטרית העולמית מפתחת סדקי לחץ, ומכאן שצפוי כאוס קיצוני. התנועות הדפלציות בכל המחזורים שהתייחסנו אליהם יהפכו זאת לעוד יותר כאוטי.

זוהי המשמעות של התכנסות כל המחזורים, וזו הסיבה מדוע צפויה דפלציה לפני אינפלציה גדולה או היפר-אינפלציה. כפי הנראה, כל דפלציה תהיה לתקופה קצרה. זהו הסיוט הגדול ביותר של כל הבנקים המרכזיים.

הבנקאים בבנקים המרכזיים בעולם הם קיינסיאיניים, כלומר, הם מאמינים שהם יכולים להדפיס מזומנים כדי להביא לשגשוג, למרות כל ההוכחות החוזרות ונשנות שזה בלתי אפשרי. יפן היא הדוגמא הטובה לכך ששיטה זו אינה עובדת: אי אפשר להדפיס מזומנים בדרך לשגשוג.

כשכל הבנקים המרכזיים בעולם מתחילים להדפיס מזומנים באופן סימולטני, מה שקורה הוא העברת עושר בקנה מידה עולמי. הרוב הגדול יהפוך לעני מאוד, ורק אחדים יהפכו לעשירים מאוד. זה נורא לכלכלה,

הנה מה שתוכלו לעשות:

למדו אחרים, הגנו על עצמכם ממה שקורה, ובבקשה שתפו את הסרטים והמאמרים האלה עם כל מי שאתם יכולים. ובינתיים – תודה רבה לכם!

מספר מועט של אנשים יעשו המון כסף והרוב הגדול לא יבינו מה פגע בהם….

הפוסט תולדות הכסף 6 הופיע לראשונה ב-100Gold.

הסודות הנסתרים של הכסף עם מייק מלוני, פרק 5

השחתת הכסף

מדוע זהב וכסף – הם הכסף האולטימטיבי?

העולם כולו עומד בפני אסון שלא נראה כמותו בהיסטוריה האנושית. המצב מחמיר והולך  ונשארנו רק עם אחת משתי אפשרויות: דפלציה על החובות שלנו או אינפלציה כדי לצאת מהם  (deflated on our debts or inflated away).

אנשים רבים כבר מאשימים את השוק החופשי או את הכסף עצמו בבעיות שלנו. זה טראגי, , כי השוק כבר מזמן לא באמת חופשי, ובוודאי שאנחנו לא משתמשים בכסף אמיתי. זוהי הסיבה האמתית לבעיות. הכסף שלנו עצמו – הושחת. זה לא רק עניין של כלכלה, כי זה משפיע על החופש האישי שלנו. כשהמשבר הזה יכה אנשים יקראו לממשלה שתעשה משהו, אך הממשלה לא תוכל לעשות דבר כי  היא זו שגרמה לבעיה מלכתחילה.

חברות רבות עמדו בעבר בפני בעיות כאלה, ואפשר לחזות מה עלולות להיות התוצאות, פשוט על ידי זה שנלמד מה הן עשו, ונשווה למה שאנחנו עושים כיום.

הפרק הנוכחי עוסק בביקור במוזיאון הכסף בפרנקפורט בגרמניה – אחד המוזיאונים הטובים בעולם לכסף, בהדרכתו של מייק מלוני. הביקור במוזיאון הוא מעין קורס מזורז על ההיסטוריה של הכסף ועל הסכנות התאומות שמתעוררות כשהכסף הופך מושחת.

ביקור במוזיאון הכסף בבונדסבנק בפרנקפורט, גרמניה

בכניסה למוזיאון ניצב שור. הצורה הראשונה של מזומנים המוכרת לנו היתה בעלי חיים, והשתמשו בהם בסחר חליפין. אבל היתה בעיה עם בעלי חיים כמטבע. למשל, אם יש לנו פרה ואנחנו רוצים לסחור בה ולהחליף אותה במשהו אחר, ובא מישהו ומציע לנו דג בתמורתה, אנחנו לא יכולים לבצע את ההחלפה כי ערכו של הדג נמוך הרבה יותר מערך הפרה…

שיטה שמסתמכת על סחר חליפין אינה שיטה יעילה. הבעיה אינה רק איך לחלק את “המטבע” הזה, כי אי אפשר לחלק פרה, אנחנו גם חייבים להישען על התקווה שנמצא מישהו שיש לו סחורה או שירות שאנחנו זקוקים לו ושרוצה משהו שנמצא ברשותנו, באותו מקום ובאותו זמן! קצת מסובך, לא?

בכלכלה קוראים לזה צירוף מקרים של רצונות. 

אם נוסיף לזה את העובדה שלרוב הסחורות היה אורך חיים קצר עד שמתו, נראה מדוע שיטת סחר החליפין בלמה את התפתחות המין האנושי במשך זמן רב כל כך.

אז מה פתר את בעיית צירוף המקרים של הרצונות ודחף אותנו מתקופת האבן אל התקופה המודרנית והטיסות לחלל?

זו היתה המצאת הכסף.

כסף – אינו רע.

כסף הוא אמצעי מפואר שמאפשר לנו לסחור במיומנויות המיוחדות שלנו ולאגור את האנרגיה הכלכלית שלנו. בלי כסף היינו נאלצים להיאבק כל יום מחדש כדי להשיג אוכל, ותוחלת החיים שלנו היתה נשארת 30 שנה.

כסף לעומת מזומנים

בפרק הראשון של הסדרה למדנו שעל כסף אמיתי להיות בעל כמה תכונות כדי לתפקד. אולם 20 אלף שנה לאחר הופעת הכסף אפילו המומחים עדיין מבלבלים כסף עם מזומנים.

תהליך ההתפתחות של הכסף: מכסף כסחורה למזומנים אלקטרוניים

התצוגה במוזיאון הכסף מדגישה כמה עקרונות שמסבירים את המעבר מכסף כסחורה ל”כסף אלקטרוני”, אבל למייק מלוני יש ביקורת לגבי כל אחד מהעקרונות.

• כסף זה “מה שהולך”: בתרבויות קדומות סחורות כגון כבשים, אבנים או מתכות שימשו ככסף. הקונים שביצעו רכישות נתנו אמון בערך הסחורות. גם היום – כסף הוא עניין של אמון.

מייק מלוני מדגיש שהיום אנחנו לא משתמשים בכסף אלא במזומנים (currency). הסיבה היחידה שיש למזומנים כוח קניה כלשהו היא שאתמול התנסינו בכך שהצלחנו לרכוש משהו במזומנים שלנו, ולכן אנו מאמינים שנצליח לרכוש משהו גם מחר. מעבר לכך, למזומנים אין שום ערך.

• לכסף מהימן, בכל צורותיו, יש שני מאפיינים: 1) הוא אמיתי ואותנטי, 2) הוא יציב. אנחנו יכולים לסמוך על ערכו.

מייק מלוני מזכיר ששום מטבע פיאט (שאינו מגובה בזהב) שהשתמשו בו כמזומנים לא שימר את ערכו לאורך זמן. כל מטבעות הפיאט מאבדים מערכם. התצוגה במוזיאון מתייחסת למזומנים, וכשכתוב בתצוגה “הכסף אמיתי”, עולה השאלה מה זה “אמיתי”? מישהו יכול להדפיס שטרות מזומנים אצלו במרתף, ומבחינתו, ככל שזה נוגע לו, אלה מזומנים אמיתיים…. אבל זה מגוחך, כי אלה פשוט ניירות שיצאו ממכונת דפוס. המזומנים הם למעשה “שקרים אמיתיים” שהנפיקו בנק מרכזי או ממשלה כלשהם, וכשאנחנו מחזיקים ביד שטרות מזומנים – אלה דברים שאולי אוצרים בתוכם ערך כלשהו כרגע, אך לאורך זמן הם יאבדו את הערך.

• אפשר לאחסן זהב, שטרות ומזומנים אלקטרוניים, אפשר לחלק אותם או להעביר אותם. למרות שהערך החומרי שלהם פחת במשך הזמן, האמיתיות (האותנטיות) חייבת להיות מעבר לכל ספק.

זוהי סתירה, מסביר מלוני. קודם נכתב בתצוגה שהערך נשמר, וכאן כתוב שהערך יורד עם הזמן. בפועל, זהב הוא הדבר היחיד שלא איבד מערכו במהלך השנים.

• בעבר השתמשו בסחורות נדירות כבמזומנים. היום חייבים הבנקים המרכזיים להבטיח שאספקת המזומנים נשארת מוגבלת.

מלוני מזכיר שזה לא מה שקורה באמת בעולם. הממשלות והבנקים ברחבי העולם מסירים את ההגבלות, יוצרים מזומנים ומציפים את כדור-הארץ בשטרות ובמטבעות מזומנים.

סחורות ככסף

המעבר מסחר חליפין לסחורות התרחש לאט. סחורות כמו צדפות, פולי קקאו וכדומה שימשו ככסף. אמנם הן היו מוצלחות יותר מסחר חליפין, אך לכולן היתה אותה חולשה: הן לא ניתנו לחלוקה ולא היו ניידות. למעשה היו אלה מזומני סחורות ולא כסף ממשי.

בכמה מהסחורות המשיכו להשתמש כמזומנים עד תחילת המאה העשרים. דוגמא מעניינת לסחורה כזו היא לבנת התה.

בתמונה: לבנות תה ששימשו כמזומנים

 (מקור: http://iloveuselessknowledge.com/2014/11/03/until-the-nineteenth-century-solid-blocks-of-tea-were-used-as-money-in-siberia/

יש ללבנים התה ערך (התה עצמו). יחידות התה הן גמישות, בעלות ערך קבוע, ניתנות לחלוקה – כל לבנת תה ניתנת לחלוקה למספר מסוים של יחידות, הן ניידות והן עמידות במידה מוגבלת. לבנת התה מייצגת צעד קדימה מכסף כסחורה למטבעות.

הופעת הכסף האמיתי

במאה השביעית לפני הספירה השתמשו בשברים ממוטות או לבנים גדולות יותר של תערובת זהב וכסף לשם סחר החליפין. תערובת זהב וכסף נקראת “אלקטרום”. חתיכות מתכת אלה שמשו כמזומנים והיו בעלות כוח קנייה וערך משל עצמן. החיסרון שלהן היה בכך שלא ניתנו להחלפה, כי לכל חתיכת מתכת היה ערך אחר – באחדות היה יותר זהב ובאחרות – יותר כסף.

בתמונה: אלקטרום כפי שהוא נמצא בטבע

 (מקור: http://oldestcoins.reidgold.com/article.html)

בין המאה השביעית לשישית לפני הספירה חלה התפתחות, והופיעו לראשונה מטבעות כסף אמיתיים. מטבעות הסטאטר היוונים העתיקים נמצאו בערי מדינה ביוון וכן בין השבטים הקלטיים.

בתמונה: מטבעות סטאטר יוונים מהמאה הששית לפניה”ס עשויים מאלקטרום

 (מקור: http://www.coinnews.net/2010/12/21/baldwins-new-york-sale-features-1378-lots-of-ancient-and-world-coins/ )

מטבעות הסטאטר מייצגים את המעבר ממזומנים – לכסף אמיתי, כפי שתואר בפרק השני בסדרה זו.

מטבעות הסטאטר העתיקים מהווים יחידות חשבונאיות והם ניתנים לחליפין. הם ניידים, עמידים, ניתנים לחלוקה ולהחלפה והם שומרים על ערכם לאורך זמן. אפשר לקחת כמה מטבעות כאלה ולסחור בהם בתמורה לכמות מסוימת של כיכרות לחם או סחורות אחרות ואין צורך לשקול אותם, כמו את חתיכות המתכת הקטנות שהיה צריך לשקול בכל עיסקה. המטבעות החדשים הם סטנדרטיים ובעלי ערך קבוע. אפשר לתת מהם עודף כי יש מטבע שלם, יש שליש ויש שישית, והם משמרים את ערכם במשך תקופה ארוכה. גם היום, כ- 2600 שנה אחרי שיצרו אותם, יש למטבעות אלה כוח קנייה.

בין המאה הששית למאה השלישית לפני הספירה עברו תרבויות נוספות בעולם לשיטת המטבעות, כאילו כל העולם החליט בערך באותו זמן להשתמש בזהב ובכסף כמזומנים. מדוע? משום שהשוק החופשי העדיף את הזהב והכסף בגלל התכונות והערך של מתכות יקרות אלה.

הכסף האמיתי

בחדר הכסף האמיתי במוזיאון בפרנקפורט יש תצוגה של מטבעות זהב וכסף מערי מדינה ומתקופות שונות ביוון העתיקה וממקומות רבים אחרים בעולם: מהמאה הששית לפני הספירה, מהמאה השלישית לספירה, מהמאה החמישית ועד למאה האחת-עשרה, מהשלוש-עשרה ועד לחמש-עשרה, ועד למאות התשע-עשרה והעשרים. כל המטבעות האלה עשויים מהמתכות זהב וכסף.

בתמונה: מטבעות כסף שנמצאו ביהודה (מקור: http://www.antiquanova.com )

מטבעות פיאט: מזומנים שהונפקו על ידי מדינות

הדוגמא הראשונה של מזומני פיאט היא מסין, מהמאה השביעית לספירה. שושלת טאנג שושלת טאנג הסינית הדפיסה שטרות כסף, וטבלה שמשווה בין ערך השטרות לערך המתכת כסף מראה שנוצרה היפר-אינפלציה שלהם. השטרות לא גובו במיסים או בזהב וכסף מאוצר המדינה, והסינים פשוט המשיכו עוד ועוד להדפיס אותם, כדי לכסות את הוצאות הממשלה. ההיפר-אינפלציה היתה תוצאה ישירה של הדפסת הכסף. 

הסוחר וחוקר הארצות מרקו פולו שהיה בין הראשונים שהגיע לסין מהמערב, דיווח שסוחרים סינים שסירבו לקבל שטרות כסף במהלך עסקה נשפטו לעיתים לגזר דין מוות.

שטרות מזומנים אמריקאים

התצוגה במוזיאון מראה את התפתחות שטרות המזומנים האמריקאים. לפני הכרזת העצמאות כל מדינה הנפיקה לעצמה שטרות. לאחר הכרזת העצמאות הפכו שטרות המזומנים לדולרים קונטיננטליים. הדולר הקונטיננטלי נכנס להיפר-אינפלציה בגלל הוצאה גרעונית נקייה בתקופת מלחמת העצמאות של ארצות הברית.

בתמונה: 7 דולר קונטיננטליים מ-1775. מקור:  http://www.us-coin-values-advisor.com/the-american-revolution.html

מייק מלוני מציין בהלצה שזוהי התצוגה בה הכסף האמיתי הופך למושחת, כי זהו המקום שבו הכל הופך לנייר. במדינות מסוימות בארצות הברית היה גיבוי לשטרות הנייר במתכות זהב וכסף, אך באחרות – זה היה שקר.  המדינות יכלו להדפיס יותר שטרות ממה שהיה להן כדי לגבות אותם.

גרמניה: מכסף איכות לכמויות מזומנים

בפרק השני למדנו שאחד הדברים הראשונים שמדינות עושות כשפורצת מלחמה זה להשעות את זכות הפדיון, כך שהמטבעות שלהן אינם יותר ברי פדיון בזהב.

המדינה גוזלת את עושר ההמונים על ידי ניתוק הקשר בין המטבע המקומי לבסיס המתכות של המטבע, או על ידי החלפת הכסף במזומנים שהמדינה יכולה ליצור בכמויות לא מוגבלות, כדי לממן את המלחמה.  

זה בדיוק מה שעשתה גרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה. לאחר שהפסידו במלחמה סבלו הגרמנים מהיפר-אינפלציה חמורה, אחת החמורות ביותר שאירעו אי-פעם בעולם, ומעול כבד של תשלומי פיצויים לצרפת ולבנות הברית. עונשים כבדים אלה חנקו את הכלכלה הגרמנית והביא אותה לקיפאון, והשאירו את המדינה עם שתי ברירות – אותן שתי ברירות שגם מדינות מפונקות נוספות עמדו בפניהן במהלך ההיסטוריה: חדלות פירעון על חובותיהן, או אינפלציה כדי לצאת מהחובות.

חדלות פרעון לא היתה אופציה מעשית עבור הגרמנים, כי הם היו מרוששים, חלשים ומוקפים בצבאות חמושים שהיו מוכנים לתקוף ולכבוש את גרמניה בכל רגע. מאחר והקשר בין המטבע הגרמני לבסיס הזהב נותק עוד לפני המלחמה, הגרמנים החליטו להפעיל את מכונות ההדפסה כדי לצאת מהמשבר דרך אינפלציה (inflate their way out of debts), ולשלם את החוב דרך יצירת מזומנים חדשים מאוויר. להחלטה זו היו השלכות מרחיקות לכת.

בדיקת שטרות המזומנים והמטבעות של רפובליקת וויימר הגרמנית. התצוגה מתחילה עם מרק אחד, שהיה לו כוח קניה ממשי כלשהו, אך הכיתוב על השטרות עולה במהירות לאלפים, למיליונים ולמיליארדים, ולבסוף לטריליונים. נוצרה היפר-אינפלציה.

בתמונה: חמישה מיליארד מרקים גרמנים מתקופת וויימר

 (מקור: http://en.protothema.gr/the-germans-use-a-parallel-currency-picsvid/

הגרמנים סללו את דרכם החוצה מהמשבר דרך הדפסה נוספת של מזומנים ונוצרה היפר-אינפלציה. וכך, ב-1923 נפל ערך המזומנים ב- 50% או יותר בכל יום. כלומר, המחירים עלו פי שניים מדי יום. כולם הוציאו את הכסף שלהם הכי מהר שיכלו על לחם, על מניות או על נכסים “בטוחים” אחרים. אולם, האינפלציה רק הואצה. לבסוף, אפילו 144 מדפסות שעבדו עבור הבנק המרכזי של הרייך לא עמדו בדרישה לשטרות וערים ורשויות מקומיות, בנקים ויזמים פרטיים החלו להדפיס “כסף חירום” שנכנס למחזור. כולם יכלו להדפיס עוד שטרות כדי להוסיף למזומנים שבמחזור. הדרישה למזומנים הובילה למחסור בנייר והחלו להדפיס שטרות גם על עץ, צמר ומשי.

מלוני מצביע על כך שאפילו במוזיאון הכסף בפרנקפורט קיים בלבול בין כסף למזומנים. בעבר היוו שטרות הנייר הבטחה שאפשר יהיה לפדות את תמורתם במתכות כסף וזהב, אך ההבטחה הזו נשברה. אנשים נותנים אמון במזומנים שהממשלות יוצרות, וזה מאפשר לממשלות לשדוד את העמים שלהן. הממשלות הגרמניות מחקו את חובותיהן ממלחמת העולם הראשונה על ידי היפר-אינפלציה של מזומנים, ובפועל, באופן זה הן העבירו את ההון של המעמד הבינוני – אל הממשלות. אמנם גרמניה נחלצה מהחובות דרך אינפלציה, אך דרך אותה אינפלציה נמנעה מהאוכלוסייה כל אפשרות לשגשוג ולרווחה.

הסכנות התאומות שמופיעות כשהכסף הופך למושחת

1. עליית הדיקטטור

יש משמעות רבה לכך  שבמקרים רבים הנוף הפוליטי משתנה באופן דרמטי כשהמדינה נמצאת במשבר כלכלי או יוצאת ממנו. המעמד הבינוני של המדינה הוא זה המגדיר אותה בבחירות. המעמד הבינוני הוא הסקטור הגדול ביותר המהווה  כ- 70% מהאוכלוסייה. כשמתרחש משבר מזומנים, כמו היפר-אינפלציה, המעמד הבינוני מתרושש ומתמלא בחרדה.

מייק מלוני מסביר שפוליטיקאי עם חושים חדים עשוי להופיע ולפנות אל החרדה של ההמונים. רודנים נוטים לעלות דווקא בתקופות של היפר-אינפלציה, ומלוני חושש מעלייתו של רודן אפילו בארצות הברית. חבר הקונגרס האמריקאי רון פול אמר בראיון לפני כמה שנים שצפוי שתתרחש בארה”ב קריסה פיננסית לפני שיתכננו מדיניות מוניטרית רצינית. על כולנו להיות מאוד זהירים וערניים לגבי מה שעלול לקרות בעתיד.

עלינו לחשוש פחות מאובדן ההון שלנו במשבר כלכלי, ויותר מעלייתו של רודן ומאובדן החירות שלנו.

לפני שהיטלר הצליח לעלות לשלטון בגרמניה הוא מצא דרך לשחק בחרדות הציבור בשני מקרים שונים. בתקופת ההיפר-אינפלציה ב- 1923, שבוע אחד בלבד לפני סוף ההיפר-אינפלציה, היטלר הופיע בציבור בעוצמה בפעם הראשונה. היטלר ופלוגות הסער שתמכו בו השתלטו על אולם כינוסים במרתף הבירה בירגרברויקלר במינכן. באולם היו אז כ- 3000 איש שהתכנסו למטרה אחרת, והיטלר עלה על הבמה תוך יריות לאוויר, ונשא נאום בפני הקהל השבוי. זהו הנאום הראשון של היטלר ששינה את העולם. באולם ישבו אנשים שהתרוששו עקב ההיפר-אינפלציה, כי כספם נגנב על ידי הממשלה שהנפיקה מזומנים במכונות דפוס. הקהל היה מבוהל והיטלר הציע להם שעיר לעזאזל וטען שהוא מכיר את הדרך החוצה מהמשבר. הוא הפך פופולרי מאוד ביום שלאחר מכן ורבים הקשיבו לו והלכו אחריו, וניסו לזרוק את הממשלה. היטלר נאסר, נשפט, הורשע בבגידה חמורה, והושלך לכלא. בתקופת מאסרו החל לכתוב את הספר מיין קאמפף.

אולם, הכלכלה התחילה להשתקם והיטלר איבד את המינוף ושוב לא יכול היה לשחק בחרדות הציבור. באמצע שנות העשרים ירדה התמיכה במפלגה הנאצית ירדה לפחות מ-2% מקולות הבוחרים, והיטלר הפך לבדיחה בעיני הציבור. רק בסוף שנות העשרים, בזמן השפל הכלכלי הגדול של 1929 ואילך, הוא שוב ניצל את ההזדמנות. היטלר היה הפוליטיקאי הראשון שטס במטוס מעיר לעיר במהלך הקמפיין שלו, וכך הצליח לנאום בערים אחדות באותו יום. המפלגה הנאצית הפכה למפלגה השניה בגודלה בגרמניה. היטלר הצליח לתפוס את השלטון באמצעות המשחק בחרדות הציבור. כל הזכויות הדמוקרטיות שהובטחו לעם הגרמני בחוקה של רפובליקת וויימר, כמו למשל, זכות הקניין הפרטי, הזכות להתקהלות, הזכות לפרטיות בדואר וברשת הטלפונים – בוטלו.

עלינו להיות מודעים לכך שבמקרים רבים משבר כלכלי מוביל לעלייתו של רודן.

נכון, כל זה אירע לפני 70 או 80 שנה, ולמרות שיש אנשים שעדיין חיים איתנו שהתנסו באירועים אלה, רובם בכל זאת כבר מתו. יש חשש שכבר שכחנו, ושהאזהרה מעלייתו של רודן עקב משבר כלכלי תיפול על אוזניים ערלות.

1. הזעקה לקולקטיביזם

משבר כלכלי עלול להביא לסכנה נוספת לחירות האדם: הנדנדה מקפיטליזם לקולקטיביזם. מלחמת העולם השנייה הסתיימה וברלין חולקה לשניים: המערב –  קפיטליסטי, והמזרח – קומוניסטי. אמנם חומת ברלין נפלה בנובמבר 1989 וגרמניה אוחדה מחדש ב- 1990, אך אפילו תקופת ההפרדה הקצרה יחסית הראתה את הבדלי השגשוג העצומים בין השיטה הקפיטליסטית לקומוניסטית.

בתמונה: צ’קפוינט צ’רלי, בין ברלין המזרחית למערבית, ב-1963

תהליך ההתאוששות של הכלכלה יכול להיות מאוד מהיר. לפני עשרים שנה עוד היה הבדל עצום בין מזרח למערב ברלין. צד אחד היה מתועש וחדש יותר והיו בו בנינים גבוהים, וצד שני – ישן ואפור. באזור החומה שבין מזרח ברלין אפשר לראות את הקו שמפריד בין הצד המזרחי שהיה עני מאוד לצד המערבי שהיה הרבה יותר משגשג.

מזרח גרמניה הוכיחה שככל שהציבור תלוי יותר בממשלה – כך הכלכלה נפגעת יותר. בקפיטליזם יש פער גדול בין עניים לעשירים, והציבור מגיב בחריפות לאי-השוויון. השיטה הקולקטיביסטית ניסתה למחוק את הפער בין העניים ביותר לעשירים ביותר, אולם, מה שקרה בפועל היה שהם לא העלו את רמת החיים עבור העניים, אלא גררו את כל הכלכלה כלפי מטה, כך שכולם חיו ברמת חיים נמוכה – חוץ מחברי הממשלה…

הציבור מתנגד לאי-השוויון בין עניים לעשירים ואפשר לראות בהיסטוריה מחזורים של קולקטיביזם וקפיטליזם. הקולקטיביזם מסוכן כי שוב ושוב הוכח שאינו עובד. ההיסטוריה מוכיחה בבהירות שמרב השגשוג מושג רק דרך חופש הפרט, שוק חופשי וכסף יציב.

נדמה לנו שאנחנו לומדים מההיסטוריה, אך ההיסטוריה של הכסף מוכיחה שלא למדנו דבר.

מה שקורה בימינו אלה

תמונה: גיליון עם שטרות של 10 אירו תוך כדי הדפסה

כל בנק מרכזי בעולם בימינו מדפיס שטרות ומטבעות של מזומנים כמו אחוז שגעון. יש כרגע דפלציה, אז מנסים לייצב אותה ולצאת ממנה על ידי הדפסת כסף (דפלציה: ההיפך מאינפלציה, עליה בכוח הקנייה של המזומנים וירידה ברמת המחירים).

אחת התצוגות במוזיאון מדגימה באנימציה את התהליכים החוזרים בין הממשלה, הבנק המרכזי, הבנקים והלקוחות הפרטיים שהוסברו בפרק הרביעי בסדרה זו. אנשים רבים אינם מאמינים שהתהליכים שתיארנו בפרק 4 נכונים, אך התצוגה במוזיאון הכסף בבונדסבנק מדגימה זאת באופן מדהים.

נסכם שוב את התהליך, שמייק מלוני מכנה “פעולת וודו הוקוס-פוקוס” ליצירת כסף.

• הבנק המרכזי והאוצר מחליפים ביניהם אגרות חוב – IOUs (IOU – I Owe You). הבנק המרכזי רושם המחאה והאוצר מנפיק איגרת חוב (treasury bond), וזה יוצר מזומנים.
• נניח שפיטר הוא שכיר בממשלה. פיטר קיבל משכורת והפקיד את מה שקיבל בחשבון הבנק שלו. נניח שקיבל 1000 אירו.
• הבנק מחזיק ב- 10% בלבד מההפקדה של פיטר ואת היתרה – 900 אירו (90%) הוא מלווה לאנשים אחרים.

פיטר מאמין שבחשבון הבנק שלו יש 1000 אירו אך בעצם זהו שקר, כי הבנק מחזיק אצלו רק 10% מזה, למקרה שפיטר יבקש להוציא משהו במזומן.

• הבנק מלווה את 900 האירו הנותרים לג’וליה. היא קונה משהו מאדם שלישי, נניח שקוראים לו ג’ון, ומשלמת במזומן. לג’ון יש עכשיו 900 אירו.
• ג’ון מפקיד את 900 האירו בחשבון הבנק שלו. הבנק משאיר בחשבון 10% ואת ה-90% הנותרים מלווה לאדם רביעי – (נניח שקוראים לו ווילם). בחשבון של ג’ון נשאר רק 90 אירו, ו- 810 עברו עכשיו לווילם.
• התוצאה היא שבתהליך הזה נוצרו מאלף האירו הראשונים שפיטר הפקיד – 10,000 אירו. או, במילים אחרות, כל שטר של אירו יוצר 10 אירו.

מייק מלוני מכנה את התהליך המסובך הזה פעולת וודו הוקוס-פוקוס.

בנקודה כלשהי  1000 האירו שהובטחו על ידי הבנק כמזומנים יחזרו לבנק המרכזי כרזרבה מינימלית על הפקדת הכסף של הבנקים. הבנק לא יוכל להלוות עוד מזומנים, כי לאחר שנוצרו בתהליכים שתוארו קודם 10,000 יורו, יש להפקיד 10% מהם – כלומר, 1000 יורו – כרזרבה מינימלית.

המטרה האידיאלית של כל המערכות המוניטריות היא להבטיח שניתן יהיה לתת אמון במזומנים ולשמר את אספקת המזומנים באופן מוגבל. מטבעות מבוססי מתכות יקרות מגבילים את אספקת המזומנים משום שמרבצי המתכת בטבע  הם מוגבלים באופן טבעי. אולם, במהלך המהפכה התעשייתית במאה התשע עשרה, הכלכלה התפתחה במהירות ונוצר צורך באמצעי תשלום שיוכלו להסתגל באופן גמיש לצמיחה הכלכלית.

אספקת מזומנים קבועה ומוגבלת היא אפשרית, והמשמעות היא שבתקופה של צמיחה כלכלית עולה כוח הקנייה של המזומנים.

במאה העשרים, מטבעות חשופים ללא גיבוי הפכו לנורמה. בעיקרון, מלאי המזומנים יכול לצמוח ללא שום בקרה. זו הסיבה שהבנקים המרכזיים חייבים להבטיח שמלאי המזומנים יהיה מתואם עם הצמיחה הכלכלית ומוגבל.  

משחק היציבות הכלכלית

מוזיאון הכסף מציע למבקרים לשחק במשחק היציבות הכלכלית, ולנסות לשלוט באינפלציה ובדפלציה על-ידי הדפסת כסף מדומה. איש מהמבקרים אינו מצליח לעשות זאת, גם לא מייק מלוני.

הכלכלן מילטון פרידמן (1912-2006) שזכה בפרס נובל לכלכלה הוא אחד ההוגים החשובים של רעיון השוק החופשי בדורנו. פרידמן נחשב לדיקן אסכולת שיקגו לחשיבה מוניטרית. לדעתם יש צורך בבנק הפדרל ריזרב (הבנק המרכזי של ארצות הברית) ויש להרחיב את אספקת המטבע כדי להשיג מחירים יציבים.

ג’והן קיינס (1883-1946), לעומת מילטון פרידמן, נודע בתמיכתו בגירוי המשק באמצעות הוצאות ממשלתיות ומניפולציות ברמת הריבית.

אחת הבעיות עם כלכלנים קיינסיאניים ומוניטריים היא שלדעתם צריך להרחיב או לרסן את הכלכלה, אך הם לעולם אינם מרסנים אותה!

הקיינסיאנים טוענים שכאשר הכלכלה בשפל יש להגדיל את ההוצאה הממשלתית כדי לגרות את הפעילות במשק, וכשהמצב משתפר יש להוציא את המזומנים מהמחזור כדי למנוע יצירת בועה על ידי הרחבת האשראי והגדלת החוב שנוצר בתקופת השפל הכלכלי. הקיינסיאניים, אם כך, מאמינים שיש למשוך את רצועת הגומי ולמתוח אותה, אך אחרי שישחררו אותה היא תחזור למצבה הנורמלי. אבל רצועת הגומי לעולם אינה חוזרת! רק ממשיכים למתוח ולמתוח אותה עד לאין-סוף, והנה אנחנו כרגע בעולם במצב שבו רצועת הגומי עלולה להתפקע, וכל מטבעות ושטרות המזומנים ברחבי כדור הארץ שנמתחו ונמתחו – עלולים לקרוס.

משחק האינפלציה והדפלציה לעולם אינו עובד. כל המערכת הכלכלית העולמית עלולה לקרוס עכשיו, ובדיוק כמו במשחק היציבות במוזיאון, המערכת המוניטרית תתחיל לפעול מחדש לאחר הקריסה. אולם, אם לא ניזהר, אנו עלולים להימצא במצב שבו שתי הסכנות התאומות שלמדנו עליהן יישאו את ראשיהן המכוערים – עלול לעלות רודן, או שהשיטה הקולקטיביסטית עלולה לחזור. המצאת הכסף אפשרה למין האנושי לנוע קדימה מתקופת האבן ולהגיע לשגשוג. כסף הוא רק חלק מהעניין. לשם מה כסף, אם אין לנו חירות?

אז מה יהיה?

האם נסלול את דרכנו החוצה מהבלגן שאנחנו נמצאים בו דרך דפלציה או דרך אינפלציה? מלוני כתב בספרו והוא מרצה לציבור מאז 2001 שהוא חוזה:

• תקופת דפלציה קצרה שלאחריה תהיה היפר-אינפלציה גדולה
• בועת הדיור של ארה”ב תפקע
• ערך הזהב והכסף יעלה
• המניות יקרסו
• יהיו מלחמות פטרו-דולריות.

כל הדברים האלה כבר התרחשו. אז מה יקרה ואיך זה ישפיע עלינו ועל המשפחות שלנו? ומה כדאי לעשות כרגע?

• כדאי לשתף את המידע ברשתות החברתיות
• כדאי להמשיך ולקרוא את המאמרים המתפרסים באתר “זהב ישראל” ואפילו לחזור ולקרוא אותם שוב כדי להבין אותם היטב
• וכדאי לפעול כדי להגן על עצמנו, ואם אפשר – להשקיע בזהב ובכסף אמיתיים, ולא במזומנים מדומים.

הפוסט תולדות הכסף 5 הופיע לראשונה ב-100Gold.

הקדמה

בפרק זה נחשוף את אחד הסודות הגדולים ביותר בתולדות האנושות. לסוד זה השלכות מרחיקות־לכת על כל אחד מאיתנו. רובנו חשים שדבר מה אינו תקין בכלכלה העולמית, אך בודדים מאיתנו, אחד ממיליון איש, יכולים לזהות מה הסיבה לכך.

בפרק זה נגלה מהו הסוד הגדול של הכסף. נחשוף את התרמית הגדולה ביותר בתולדות האנושות המתנהלת בשבעה צעדים פשוטים, ובעטיה, מעטים כל כך מצליחים לשדוד רבים כל כך. נחשוף את המערכת שמנהלת את התרמית, זו שבמשך מאה השנים האחרונות סייעה למעטים להישאר בפסגת הפירמידה הכלכלית. המידע הזה עתיד לשנות את בחירותיכם ואת חייכם. אם אנשים רבים ייחשפו אליו, המערכת הזו תשתנה, ובסופו של דבר ישתנה העולם כולו.

נהוג לומר ש”כסף אינו צומח על העצים”. בפועל המערכת הבנקאית המודרנית מייצרת מזומנים  (שטרות כסף ומטבעות) מהר יותר מקצב צמיחת העצים. רוב האנשים אינם מבינים כיצד נוצרים מזומנים. שפתם של הכלכלנים ושל הבנקאים מסובכת וקשה להבנה, ואנשים אינם מאמינים שהם יכולים להבינה. לפיכך בפרק הנוכחי נציג הסברים פשוטים. נחשוף את מרכיביה הבסיסיים ביותר של המערכת המוניטרית (הכספית), כך שתשכילו לזהות את התרמית המתרחשת “מאחורי הקלעים” ולהבין את השפעותיה עליכם. לאור העובדה שהדולר האמריקני הוא המטבע הנסחר ביותר בעולם, נתמקד בכלכלת ארצות הברית, אך יש לזכור שכל חברה מודרנית מייצרת מזומנים כמעט באותו אופן.   

תהליך יצירת המזומנים

מאז ומעולם פוליטיקאים הבטיחו לבוחריהם שירותים והטבות בתמורה לבחירה בהם. כידוע, אין “ארוחות חינם”. כדי לקיים את ההבטחות הללו המדינה צריכה להגדיל את ה“גירעון התקציבי”deficit) (spending, כלומר להגדיל את הפער שבין הכנסותיה לבין הוצאותיה. כפי שנראה בהמשך, כדי לצמצם את הגירעון שגדל, משרד האוצר מנפיק אגרות חוב ולווה מזומנים מהציבור.

“אגרת חוב” (a bond) היא הלוואה (I.O.U. – I Owe You). זו חתיכת נייר מרשימה, מעוטרת, שמספרים מודפסים עליה, ושמשמעותה: “הלווה לי טריליון דולר היום, ואחזיר לך אותם בתוספת ריבית במהלך עשר השנים הקרובות”. אנחנו רוצים לקנות את אגרות החוב הממשלתיות, כי אנחנו מאמינים שזו השקעה בטוחה וכדאית; אנחנו מאמינים בכלכלת ארצות הברית הגדולה, ואנחנו בטוחים שהמדינה תחזיר לנו את ההשקעה בתוספת ריבית. בפועל כשהממשלה מנפיקה אגרות חוב ממשלתיות, היא מגדילה את החוב הלאומי שלנו, ואנו ניאלץ להחזירו בעתיד באמצעות מיסים. במילים אחרות, כשהממשלה מנפיקה אגרות חוב, היא גונבת צמיחה ושגשוג מהעתיד שלנו, ומבזבזת אותם בהווה. אנחנו מלווים כסף לממשלה, ואת ההשקעה שלנו נקבל בעתיד לאחר שהופחתה ממנה “עמלה” במידה ניכרת.

אם כן, משרד האוצר מפרסם מכרז בו הוא מוכר לציבור אגרות חוב ממשלתיות. הבנקים הגדולים ביותר בעולם, שמכאן ואילך עתידים להופיע בכל השלבים המתקדמים של התהליך, מתחרים ביניהם על קניית אגרות החוב. הבנקים קונים את אגרות החוב במזומן, ומוכרים אותן בתוספת ריבית (ברווח) לבנק המרכזי האמריקני, הלא הוא “הבנק הפדרלי” (Federal Reserve). הבנק הפדרלי משלם בעדן בהמחאות (צֵ’קים; סוג של אגרות חוב שוות ערך למזומנים), ובשלב זה, כמו בהינף מטה קסמים, נוצרים מזומנים. ההמחאות הללו אינן אמיתיות. הן משוכות על חשבון בנק שאין בו כסף. יתרה מזו, לבנק הפדרלי אין חשבון בנק כלל וכלל; יש רק המחאות. הבנקים לוקחים את המזומנים שקיבלו מהבנק הפדרלי, וקונים באמצעותם אגרות חוב נוספות במכרז הבא של משרד האוצר. תהליך זה חוזר על עצמו שוב ושוב, מעשיר את הבנקים, ומגדיל את החוב הציבורי. בסופו של התהליך מצטברות אגרות חוב בבנק הפדרלי, ומזומנים מצטברים במשרד האוצר. במילים אחרות, מזומנים חדשים נוצרו בתהליך שעיקרו החלפת אגרות חוב בין משרד האוצר לבין הבנק הפדרלי בתיווך הבנקים.

כפי שהוזכר בפרק הראשון בסדרה, יש להבחין בין “כסף” (money) לבין “מזומנים” (currency). במאה התשע-עשרה, שלא כמו בימינו, שטרות החוב היו שווי ערך לכסף אמיתי. בכל בנק ניתן היה למסור את שטרות החוב הממשלתיים (ובהמשך גם את השטרות ואת המטבעות) ולקבל תמורתם זהב אמיתי ממאגרי המדינה. זאת בלי תלות במטבע המקומי, אלא על-פי תקן נוקשה, קבוע וידוע מראש שלא השתנה במשך כמאה שנים עד לשנות השלושים של המאה העשרים. בימינו, בתהליך שתואר לעיל, אגרות החוב הן ניירות ומספרים בלבד, שבדומה למזומנים אינן שוות ערך לכסף אמיתי.

הגדלת מאגר המזומנים בתוך מערך הבנקאות הפרטית

הממשלה מעסיקה עובדים, והם מפקידים את משכורותיהם בחשבונותיהם הפרטיים בבנקים. מפתיע לגלות שכשאנחנו מפקידים מזומנים בחשבונות הבנק שלנו, הם אינם שמורים עבורנו כלל וכלל. שלא כצפוי אנחנו מלווים אותם לבנק, ובמגבלות חוקיות מסוימות, הבנק רשאי להמר עליהם בשוק המניות ולהלוותם. זה המקום שבו “מכונת ייצור המזומנים” מתחילה לפעול במרץ, ולכן חשוב להבין את שיטת ה“בנקאות ברזרבה חלקית” (fractional reserve lending). על-פי שיטה זו הבנק רשאי להלוות את רוב ההפקדה; חלק קטן ממנה עליו לשמור רזרבה (עתודה). אמנם יחסי הרזרבה משתנים, אך לצורך הפשטה נדגים יחס רזרבה של 10%: עובד מפקיד 100 דולר בחשבון הבנק הפרטי שלו. הבנק רשאי לקחת 90 דולר מהפקדתו ולהלוות אותם לאדם אחר בלי לעדכן את העובד. את עשרת הדולרים הנותרים הבנק חייב להשאיר רזרבה במקרה שהעובד ירצה למשוך חלק מהמזומנים. ל-100 הדולר שהופקדו בתחילת התהליך נוספו כעת 90 דולר, ולכן יש 190 דולר בסך הכול. הלווה  החדש שמקבל מהבנק את 90 הדולר, מפקיד את המזומנים בחשבון הפרטי שלו, וגם הבנק שלו מלווה 90% מהסכום הזה. אם כך, ל-190 הדולר שנוצרו התווספו כעת 81 דולר, והסכום גדל ל-271 דולר. הכסף שמלווה הבנק נקרא “אשראי בנקאי”

bank credit)), וגם הוא סוג של אגרת חוב. התהליך הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, כך שביחס רזרבה של 10% הפקדה ראשונית של 100 דולר הופכת ל-1000 דולר של אשראי בנקאי. כאמור, יחסי הרזרבה משתנים מהפקדה להפקדה; בחלק מההפקדות הם 10%, בחלקן – 3%, ובחלק אחר – 0%! המשמעות היא שהבנקים מייצרים מזומנים מהר יותר מכפי שדוגמה זו יכולה להמחיש.

אם כך, לסיכום חלק זה, כשאנחנו מפקידים מזומנים בחשבון הבנק, הבנק מלווה אותם בריבית, הלווים מפקידים אותם בחשבונותיהם, הבנק מלווה אותם שוב בריבית וחוזר חלילה. בתהליך הזה המערכת הבנקאית מייצרת כ- 96% מכלל המזומנים בשוק, מזומנים שמקורם בכלום. הרעיון של הדפסת מזומנים בלי הגבלה עשוי להישמע לא רע. אולם, כפי שהוסבר בפרק הראשון, ככל שממשלות מדפיסות יותר ויותר מזומנים, כך פוחת ערכם של המזומנים בשווקים, ואנו מקבלים את התופעה הלא־רצויה שנקראת “אינפלציה” (inflation). באינפלציה נדמה שהמחירים עולים, אך לאמיתו של דבר, אין המוצרים מתייקרים אלא ערכם של המזומנים הולך ונשחק – התמורה המתקבלת בעד כל יחידת מטבע הולכת וקטנה. מצב זה יכול להתקיים רק כאשר הכלכלה מבוססת על שטרות מודפסים שאינם כסף אמיתי (“כסף פיאט”, כפי שהוזכר בפרק הראשון). כסף אמיתי, כדוגמת זהב וכסף, הוא משאב מוגבל שממשלות אינן יכולות להדפיסו בלי הגבלה, ולכן ערכו נשמר במשך שנים ארוכות. השקעה בזהב ובכסף, אם כך, עשויה להגן מפני אובדן ערך הכסף במקרה של אינפלציה.    

כעת ברור לנו שמזומנים נוצרו במרמה, במעין פעולת “הוקוס-פוקוס”. אלה רק מספרים מדומים (וירטואליים), חלקם מודפסים בדו”חות הבנקים, וחלקם מופיעים במסך המחשב. כפי שנראה בהמשך, אף על פי שאלה מספרים מדומים אנחנו עובדים קשה מאוד כדי להשיגם.

המרדף אחר מספרים מדומים

שעות הפנאי שלנו הן הנכס האמיתי שיש לנו, אבל במשך רוב חיינו אנחנו עסוקים בעבודה, שתכליתה – מרדף אחר מספרים מדומים מודפסים על חתיכת נייר או מוקלדים במחשב. ‘אנחנו’ הם אלה שנותנים לשטרות ולמטבעות את ערכם. אילולא היינו מאמינים בהם, היינו עשויים לגלות שכל מה שיש בארנק שלנו אלה רק חתיכות מתכת זולה ושטרות שווי ערך לאלה במשחק “מונופול”. כל עוד נאמין במספרים האלה, הם ימשיכו לייצג את עמלנו, את זיעתנו, את כשרונותינו ואת מאוויינו. אנחנו עובדים קשה מאוד כדי לחסוך חלק מהם, ואנחנו משלמים באמצעותם מיסים והתחייבויות כספיות.

זה השלב שבו המערכת בוזזת אותנו באכזריות. בעוד שהבנקים הלוו לנו מזומנים בלי עלויות ייצור, אנחנו נאלצים למסור את הנכסים הממשיים שלנו (רכב, בית), כשאיננו יכולים לפרוע את חובותינו ולעמוד בהתחייבויותינו הכספיות לבנקים.  גם המיסים שלנו שמגיעים למשרד האוצר, אין הם משמשים לשיפור כבישים ולשיפור שירותים ציבוריים אלא להנפקת אגרות החוב הממשלתיות ולתשלום הריביות עליהן, כך שהבנק הפדרלי יכול לקנותן באמצעות המחאות לא אמיתיות. בעוד שבעבר אנשים התקוממו כנגד עול המיסים, כיום אנחנו חייבים להמשיך לשלם מיסים כדי שהמערכת המוניטרית תמשיך להתקיים. אם כך, זו הונאה בחסות הבנק הפדרלי. הבנה זו מתחדדת כשמגלים שלפני היווסדות הבנק הפדרלי, לא נגבו מיסים ממשכורות אישיות. הבנק הפדרלי נוסד בשנת 1913, ובאותה שנה הוכנס שינוי בחוקה שאפשר הכנסה ממיסים. לאור העובדה שלאורך השנים שילמנו הרבה מאוד מיסים מההכנסה שלנו, אין ספק שזה אינו צירוף מקרים. חלק מהמיסים, כפי שנראה בהמשך, מגיע בסופו של דבר לידיהם של בעלי המערכת.

אשליית “תקרת החוב”

לארצות הברית יש “תקרת חוב” (debt ceiling), כלומר גבול עליון (“תקרה”) שמעליו לא ניתן להגדיל את החוב. בשיטה הכלכלית הקיימת שבה ריבית חוב מוטלת על כל הלוואה ועל כל אגרת חוב, מזומנים נוצרים מחוב. התוצאה היא שלעולם החוב במערכת יהיה גדול יותר מכפי שהמערכת יכולה לשלם. לפיכך כל המערכת היא בלתי אפשרית. היא מוגבלת, וביום מן הימים תגיע לקִצה.

אם כך, בשיטה הכלכלית הקיימת לא ניתן להקטין את החוב בלי למוטט את הכלכלה. הרי גם אם הממשלה והציבור יפסיקו ללוות כסף, לא ייפסקו תשלומי החוב החודשיים בעבור אגרות החוב של משרד האוצר ובעבור הרכבים והבתים שהציבור רכש. אם נפסיק ללוות, אזי מזומן חדש לא ייווצר. אמנם יימחק חלק מהחוב, אבל במקביל תיפסק גם אספקת המזומנים. בסופו של דבר אילולא נעמיק את החוב בכל שנה, כל המערכת תתמוטט תחת כובד משקלם של התשלומים הללו. מצב זה מכונה “דיפלציה” (deflation). לפיכך מושגים ששגורים בפיהם של פוליטיקאים ושל מומחים, כגון, “איזון התקציב”, “הפחתת החוב” ו”חיים בתוך גבולות היכולת”, אינם יכולים להתקיים במערכת המוניטרית הנוכחית. זו אשליה. המערכת מתוכננת כך שרמות החוב שהולכות וגדלות צריכות להמשיך להתקיים כדי  שהכלכלה תמשיך להתקיים. כמובן, פוליטיקאים לא רוצים שהכלכלה תתמוטט ב”משמרת” שלהם, ועל כן מאז ומעולם פוליטיקאים נמנעו מלעסוק בסוגיית תקרת החוב. בכל פעם שארצות הברית הגיעה לתקרת החוב, הפוליטיקאים העלו אותה.

המערכת המוניטרית בשירות בעליה הסודיים

האבות המייסדים של ארצות הברית זיהו את הסכנות שטמונות בקיום הבנק הפדרלי, ב”כסף פיאט” ובמערכות מוניטריות שקיומן מושתת על חוב. כדי להגן על הדורות הבאים מפני גנֵבה בחסות מוסדות השלטון ומפני מממשלה שיוצאת משליטה, הם קבעו בחוקה שרק כסף וזהב יהיו אמצעי חליפין, מכיוון שאותם לא ניתן להדפיס. המערכת המוניטרית הנוכחית, בהיותה מבוססת על שטרות מודפסים, מנוגדת לחוקה, ושוללת מאיתנו את החירות ואת הצמיחה שהאבות המייסדים ביקשו להוריש לנו.

כאמור לעיל, כשמכניסים עוד ועוד מזומנים לשווקים, כוח הקנייה שלנו הולך ונחלש. במקביל מישהו אחר הרוויח את מה שאיבדנו. האנשים שהרוויחו את כוח הקנייה היורד שלנו, הם אותם אנשים שקיבלו ראשונים את המזומנים בשעה שלמזומנים היה כוח קנייה מלא. הם בזבזו אותם במלוא ערכם, העבירו אותם לאחרים שגם הם העבירו אותם הלאה, כך שהמזומנים הגיעו אלינו “מוחלשים”. המערכת המוניטרית השגויה הזו מאפשרת לאנשים אלה לגנוב כוח קנייה מאיתנו ולהעביר אותו לבנקים ולממשלה בכל רגע נתון.

זו הונאה. המערכת המוניטרית שלנו היא גנֵבה בחסות החוק, ולא זו בלבד אלא שיש הונאה גדולה ממנה: הבנק הפדרלי אינו פדרלי כלל וכלל. הוא תאגיד פרטי שיש לו בעלים. שלא כצפוי הבעלים הם מחזיקי מניות פרטיים ולא הממשלות. הוכחה לכך תמצאו בהערה באתר האינטרנט של הבנק הפדרלי לפיה “בעלי המניות יקבלו דיבידנד (dividend) שנתי בגובה 6%”.

אמנם המניות הונפקו לטובת הבנקים הגדולים בארצות הברית, אך בשל תהליכי מיזוג ורכישה שהתרחשו במהלך השנים, קשה לדעת מיהם בעלי המניות בבנק הפדרלי. זה סוד שמור. כנראה, הבעלים הם הבנקים הגדולים שמוכרים ברווח את אגרות החוב לבנק הפדרלי. אנחנו משלמים מיסים שמשמשים לתשלום הקרן של אגרות החוב האלה ולתשלום הריבית עליהן, כך שבסופו של התהליך הבנק הפדרלי יכול להעביר לבנקים 6% מהרווחים (דיבידנד).  

שבעת שלביי התרמית – חזרה

קשה להבין את ההונאה במערכת הסבוכה הזו. זה מורכב מאוד. עם זאת, אם נציג את המידע בשפה פשוטה, כל אחד מאיתנו יכול להבין היטב את עיקרי הדברים.

כאמור לעיל, המערכת פועלת בשבעה שלבים פשוטים. נסכמם בקצרה:   

1. הממשלה מנפיקה אגרות חוב מרשימות. אגרות החוב הללו מגדילות את החוב הלאומי שלנו, והציבור נדרש להחזיר אותו.
2. אגרות חוב מוחלפות שוב ושוב בין משרד האוצר לבין הבנק הפדרלי בתיווך הבנקים, ובסופו של התהליך נוצרים מזומנים שמקורם במספרים חסרי ערך.
3. הממשלה מבזבזת את המספרים הללו על הבטחות לציבור, על עבודות ציבוריות, על תכניות חברתיות ועל מלחמה. היא גם מעסיקה קבלנים וחיילים שמפקידים את משכורותיהם בבנקים.
4. הבנקים מגדילים את המספרים האלה, כשהם ממציאים עוד ועוד אגרות חוב באמצעות הלוואת הרזרבות. במילים אחרות, הם מגדילים את המספרים האלה באמצעות גניבת ההפקדות של כולנו והלוואתן. המזומנים האלה מופקדים מחדש, ואז נגנבים שוב. התהליך הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, כך שאספקת המזומנים גדלה בקצב מהיר ביותר. אלה מזומנים שמקורם בכלום. הם מספרים מדומים בלבד.
5. אנחנו עובדים קשה מאוד כדי להשיג את המספרים האלה. אנחנו משלמים מיסים שמשמשים את משרד האוצר להנפקת אגרות החוב ולתשלום הריבית עליהן.  
6. המערכת מתוכננת כך שלעולם החוב יילך וייגדל. בסופו של דבר המערכת עתידה להתמוטט תחת כובד משקלה. הפוליטיקאים לא רוצים שהמערכת תתמוטט ב”משמרת” שלהם, ולכן בכל פעם שארצות הברית הגיעה לתקרת החוב, העלו אותה מחדש.
7. הבנקים הגדולים ביותר בעולם תמיד מרוויחים. הם מרוויחים כאשר הם מוכרים את החוב הלאומי, הם מרוויחים כאשר הבנק הפדרלי משלם להם ריבית על הרזרבות שמוחזקות אצלו, והם מרוויחים כאשר הבנק הפדרלי משלם להם 6% דיבידנד בהיותם הבעלים של הבנק הפדרלי.

סיכום

המערכת הזו אכזרית. בלי שנהיה מודעים לכך, היא מגבילה את חירותנו, ומנתבת הון מהאוכלוסיה העובדת לממשלה ולבנקים. זה מקדם אי-שיוויון בין העשירים לבין העובדים. זה אפשרי רק בגלל שאנחנו משתמשים במזומנים, בכסף שאינו אמיתי. גרוע מכך, זו עבדות. אין זה מפתיע שבשפה האנגלית שורשי המילים “אגרת חוב” (bond) ו”שעבוד” bondage)) הם אחד. בכל פעם שהממשלה מנפיקה אגרות חוב, היא מאלצת אותנו לשלם מיסים בעתיד. כאשר אנחנו גונבים שגשוג מהעתיד כדי לבזבז אותו בהווה, אנחנו משעבדים את עצמנו ואת הדורות הבאים. אין זה תקין. אין זה מוסרי לאלץ את צאצאינו לעבוד קשה בעתיד כדי ליהנות מהשגשוג בהווה.

המידע הזה עלול להישמע מפחיד מאוד, אבל יש תקווה גדולה בצדו: ‘אתם’ האיום הגדול ביותר של המערכת המוניטרית. המערכת הזו מסתמכת על הבורות שלכם. שתפו במידע הזה את כל מי שאתם יכולים, מכיוון שציבור מודע שמבין היטב את המערכת הזו, יכול לבנות עתיד טוב יותר לדורות הבאים.

ג’וזיאן סטאמפ, ממנהלי העבר של הבנק הפדרלי של אנגליה, סיכם היטב את עיקרי הדברים: “המערכת הבנקאית המודרנית מייצרת כסף מכלום. תהליך זה הוא אולי אחיזת העיניים המדהימה ביותר שאי פעם הומצאה. המערכת הבנקאית נולדה בחטא. בנקאים הם בעלי הפלנטה. אתה יכול לקחת את זה מהם, אבל אם תשאיר להם את הכוח ליצור כסף ולשלוט באשראי, במשיכת קולמוס הם ייצרו מספיק כסף כדי לקנות בחזרה את הכוח הזה. אם אתם רוצים להמשיך להיות העבדים של הבנקים ולשלם מחיר על העבדות שלכם, תנו להם להמשיך לייצר כסף ולשלוט באשראי”.

כעת כשגם אתם משתייכים לאותו אחוז קטן באוכלוסיה שמבין את גודל התרמית, מה עליכם לעשות כדי להפסיק אותה? 

1. צפו בפרק הזה עד שתבינו היטב את הנאמר. למדו את האחרים, כך שגם הם יבינו היטב את הנאמר. אלה שמבינים את התנהלות המערכת הזו, יכולים להתכונן להתמוטטותה הבלתי נמנעת ולהגן על עצמם מבעוד מועד. ההיסטוריה מראה שאלה שלא יעשו זאת, כנראה, יאבדו.
2. עשו שיתוף למידע הזה בפייסבוק, בטוויטר, באימייל, ובכל מקום שאתם יכולים. כל שצריך לעשות הוא ללחוץ על כפתור העכבר, ומיליוני אנשים ייחשפו למידע הזה.
3. הצטרפו לשיח. במשך שנים ארוכות בודדים התעשרו על חשבון רבים אחרים. חייבת להיות דרך אחרת טובה יותר. באתר האינטרנט שלנו, “הסודות הנסתרים של הכסף”, יצרנו פלטפורמה פתוחה, בה ניתן לתכנן מערכת מוניטרית עולמית חדשה ולפתח אחת כזאת. אנחנו מזמינים כלכלנים, סטודנטים, וכל מי שהנושא חשוב לו – הצטרפו לשיח. באמצעות הסברה אנחנו יכולים למנוע את האובדן העתידי של החירות שלנו ואולי אף לזכות בה שוב.

הפוסט תולדות הכסף 4 הופיע לראשונה ב-100Gold.

הסודות הנסתרים של הכסף: החזרה לזהב

אם אתם בין אלה ששמים לב למה שקורה בתחום הכלכלה, אז אולי כבר הבחנתם שאנחנו על הסף של משבר הרסני שלא היה כמוהו בעבר – המשבר הפיננסי הגדול ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. יש עכשיו תחושת חירום בשווקים הפיננסיים במדינות רבות מסביב לגלובוס. רבים בעולם התעוררו כבר, והם מבינים שעליהם להגן על עצמם, ולמצוא את הדרך להפוך את המשבר להזדמנות הגדולה שלהם.

אולי אתם עדיין לא יודעים את זה, כי ישראל רחוקה משוק הכספים העולמי, ונדמה לנו שהכל יציב ושקט ושהכסף שלנו בטוח ומוגן בחשבון הבנק או בהשקעות שביצענו בעבר.

העניין הוא שזה ממש לא כך. הנזק כבר נעשה וגם אם אנחנו מקווים שהמשבר לא יתרחש – כבר אין דרך למנוע אותו. זה ישפיע על כולנו – אלא אם כן נעשה משהו באופן אישי.

זהו הנושא של המאמר הזה. המטרה שלנו היא להסביר לכם על מה המשבר הזה, מדוע הוא עומד לקרות ומה תוכלו לעשות כדי שבמקום להפסיד – תרוויחו מהמשבר.  

ובכן, אנחנו צועדים לקראת משבר פיננסי עצום. העושר – כלומר, ההון – מוחזק כיום בידיים רבות, והמשבר הפיננסי יגרום לכך שידיים רבות יאבדו אותו. אבל יש חוק בנושא הזה: ההון לעולם אינו נעלם. ההון רק מועבר מיד ליד, והמשמעות היא שבצד השני של כל משבר יש הזדמנות.

אז מה עלינו לעשות כדי שהמשבר יהפוך להזדמנות הגדולה ביותר שלנו? החדשות הטובות הן שאנחנו פשוט צריכים לרכוש השכלה מתאימה. זו לא השכלה מהסוג שלומדים בבתי הספר וגם לא במחלקות לכלכלה באוניברסיטה. זו השכלה על ההיסטוריה של הכסף, על הדרך בה מתנהלת הכלכלה העולמית, ועל המניפולציות שהבנקים והבורסות בעולם מפעילים עלינו כדי להונות אותנו. ככל שנבין באופן מעמיק יותר את העבר של הכסף ואיך העולם הפיננסי פעל עד עכשיו, נוכל להרחיק לראות לתוך העתיד ולהבין מה צפוי שיקרה. דמו לעצמכם כדור בדולח שאתם יכולים להתבונן בו, לראות עמוק בתוכו את העבר של זרימת הכסף בעולם, ולנעוץ דרכו מבט לתוך העתיד. כשיהיה לכם את הידע הזה, תוכלו ללמוד איזה פעולות עליכם לבצע  כדי להיות בצד שמרוויח מהעברת העושר הגדולה שעומדת לקרות.

זו המטרה והשליחות של המאמר: לנסות ולהעיר אנשים בארץ ובעולם, לעזור להם להבין איך פועלת המערכת המוניטרית, ליידע אותם שאסון כלכלי עצום מתקרב ושהוא יקרה בעתיד הקרוב, ומה כדאי ואפשר לעשות כדי להיערך לקראתו.

תקן הדולר האמריקאי

מהו לדעתכם המטבע הנפוץ בעולם? אירו? לירה שטרלינג בריטית? דולר? יואן סיני? – הנה שתי עובדות חשובות: הראשונה – ערכו של הדולר האמריקאי הוא כ- 60% מערך כל המטבעות הקיימים בכדור הארץ. השנייה – יותר ממחצית הדולרים האמריקאים נמצאים מחוץ לגבולות ארצות-הברית. בכל מדינה בעולם יש בנק מרכזי – כמו בנק ישראל או ה”פד” – הבנק הפדרלי האמריקאי – שאחראי להחזקה ולוויסות הכסף במדינה. הסיבה הראשונה לכך שערך הדולר ביחס למטבעות אחרים בעולם גבוה כל-כך, ושרוב הדולרים נמצאים מחוץ לארה”ב, היא שהבנקים המרכזיים ברוב המדינות בעולם מחזיקים בדולרים כמטבע חוץ רזרבי. הסיבה השנייה היא שמחיר הנפט נקבע בדולרים אמריקאים.

במילים אחרות: הדולר האמריקאי משמש כתקן למטבעות אחרים. תקן הדולר (או “סטנדרט הדולר”) נקבע דרך סדרה של אירועים מקריים שהיו נוחים לארצות-הברית משום שנתנו לה יתרון על שאר העולם. השינוי המתרחש בשנים האחרונות הוא שמדינות רבות מתנתקות מהדולר ומתרחקות ממנו. התהליך הזה מתרחש ממש בימים אלה, וההשפעה שלו על שווקי הכסף בעולם היא עצומה.

המעבר מתקן זהב לתקן דולרי

כדי להבין את זה צריך ללכת קצת אל ההיסטוריה, ולהבין מהו תקן הזהב, שקדם לתקן הדולרי.

בתחילת המאה העשרים שימש הזהב כבסיס למטבעות ולשטרות הכסף בעולם, ותקן הזהב היה התקן המוסכם. תקן הזהב קובע שמדינה המנפיקה שטרות כסף מתחייבת לספק כמות קבועה של זהב בתמורה לכל שטר. כלומר, לפני מאה שנה יכלו אזרחים לגשת לבנק המרכזי במדינה ולהחליף את שטרות הכסף בידיהם במטילי זהב, והמדינה היתה מחויבת לבצע את ההחלפה. כל שטרות הכסף במדינה היו מגובים בכמות זהב שאפשרה את ההחלפה, ושער החליפין בין כל המדינות היה קבוע – כי כולן הוצמדו לזהב.

הבנק הפדרלי האמריקאי נוסד ב-1913, ושנה לאחר מכן, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, המצב התחיל להשתנות. עד מלחמת העולם הראשונה היו כמות הדולרים במחזור ובסיס הזהב שגיבה את הדולרים פחות או יותר קבועים ויציבים. המלחמה גרמה לאינפלציה, וארצות הברית היתה זקוקה לכסף לצרכי המלחמה. כדי לענות על הצורך בכסף הבנק הפדרלי האמריקאי הדפיס שטרות כסף יותר מכמות הזהב שהיתה לו ברזרבות. הערך בדולרים של כל אונקיית זהב (משקל כל אונקיית זהב הוא קצת יותר מ-31 גרם) – התחיל לעלות.

במשבר הכלכלי הגדול בשנות ה-30 המשיכו האמריקאים להדפיס שטרות כסף, וערך הזהב בדולרים עלה בהדרגה. באופן הזה האמריקאים העלו את ערך הזהב שהיה להם ברזרבות. במלחמת העולם השנייה היתה עלייה נוספת של 117% במחיר הזהב. יש הטוענים שהמשחק הפיננסי הזה הוא מה שהפך את ארצות הברית למעצמת על, ולא עוצמתה של מכונת המלחמה האמריקאית.

ב-1944, לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, נחתם בעיר ברטון-וודס בארה”ב “הסכם ברטון-וודס” בין המדינות המפותחות, שמטרתו היתה ליצור שיתוף פעולה בעניינים כלכליים כדי לחזק את היציבות העולמית. ההסכם קבע את שערי החליפין בין המטבעות של המדינות המפותחות, וקיבע את ערכם של כל המטבעות ביחס לדולר האמריקאי. כך נוצר התקן הדולרי (או “הסטנדרט הדולרי”). ערך הדולר נקבע ביחס לתקן הזהב –  לפי 35$ לאונקיית זהב, ושערי כל יתר המטבעות – על פי הדולר.  

הסכם ברטון-וודס קבע שבנקים מרכזיים של מדינות אחרות יוכלו לפנות לבנק הפדרלי האמריקאי ולפדות את שטרות הדולר שלהם עבור זהב אמריקאי, בערך של 35 דולר לאונקיה. מדינות מסוימות אכן עשו זאת, והזהב האמריקאי זרם החוצה. ארה”ב הפסידה כ- 50% מכמות הזהב שהיה ברשותה בין 1951 ל-1971. בינתיים ארה”ב המשיכה להדפיס דולרים. ב- 1959 טענו צרפת ומדינות אחרות שארה”ב “מבלפת”, כי אין לה מספיק זהב לגיבוי כל שטרות הדולר שהודפסו, אבל עד 1971 האמריקאים המשיכו להדפיס דולרים. כשריצ’רד ניקסון נבחר לנשיא ב-1968 היה הכרח לחולל שינוי, כי ארה”ב התקרבה למצב שבו לא היה נשאר לה מספיק זהב כדי לעמוד בהתחייבותה לפדות דולרים בזהב. מצב כזה, שבו מדינות פונות לאמריקאים כדי לפדות דולרים בזהב אבל ארה”ב אינה מסוגלת לעשות זאת – היה גורם להתמוטטות של כל המערכת המוניטרית העולמית.

למעשה, לממשל ניקסון לא היתה שום ברירה אלא להתנער מהסכם ברטון-וודס, שקשר את ערך הדולר בזהב, ואכן, ב- 1971 ריצ’רד ניקסון החליט להפסיק את ההסכם ולנתק את הקשר בין דולר לזהב. מ-1971 ואילך שוב לא היה תקן זהב לדולר, אבל שערי המטבעות הבינלאומיים המשיכו להיקבע ביחס לתקן הדולרי.

ערך הזהב ממשיך לעלות והדולר ממשיך לאבד מכח הקניה שלו

כשניקסון ניתק סופית את הדולר מתקן הזהב, הפך הזהב לסחורה הנסחרת בשווקים באופן עצמאי וחופשי, וערכו עלה מאוד מאז. בין 1985 ל-2016 התרחשו כמה משברים פיננסיים, וביניהם גם המשבר הכלכלי הגדול של שנת 2008. הבנק הפדרלי האמריקאי התמודד עם המשבר הזה באמצעות “הרחבות כמותיות”: כלומר, הבנק רכש אגרות-חוב של ממשל ארה”ב, במטרה להזרים כסף לשווקים ולעודד את הכלכלה. בעצם, שלוש ההרחבות הכמותיות הן שלושה מחזורים של הדפסת כסף. כמות הדולרים נמדדת עכשיו בטריליונים, כתוצאה מהדפסת הדולרים שבוצעה בפעם השלישית. בהתחלה היו רק מיליוני דולרים,  אחר כך – מיליארדים, ועכשיו מדברים כבר על טריליוני דולרים, והתהליך הזה ממשיך.

זוכרים שערך הדולר היה פעם 35$ לאונקיית זהב? ביולי 2016 מחיר אונקיית זהב היה כ- 1350$.  בתחילת שנות ה-70, כשניקסון ביטל את הסכם ברטון-וודס וניתק את הדולר מהזהב, והמחיר היה 35$ לאונקיה, האמינו הכלכלנים שערך הזהב ירד לגמרי כי לא יהיה לו יותר ביקוש מוניטרי. כל מי שהאמין באותם ימים שערך הזהב יעבור את ה- 100$ לאונקיה נחשב להזוי, אך המחיר עלה מאז עוד ועוד. המחיר ביולי 2016 היה פי 38 ממחירו ב-1971.

משבר האמון בדולר בשנים האחרונות

שערי המטבעות הבינלאומיים המשיכו להיקבע על פי הדולר האמריקאי, למרות שהדולר נותק מתקן הזהב. בשנים האחרונות חל שינוי, ומדינות רבות הפסיקו להשתמש בדולר ויצרו תחליפים.

דוגמא לאובדן האמון בדולר האמריקאי היא ההימנעות משימוש בדולר לצרכי מסחר. מדינות מסוימות חותמות על הסכמי מסחר דו-צדדיים ומעבירות סחורות ביניהן כשהן מסתמכות זו על המטבע של זו. הסכם BRICS בין ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום-אפריקה נועד להקים בנק בינלאומי שיסדיר חוזים בין מדינות באופן ישיר, בלי להזדקק לדולר האמריקאי, ל-IMF (קרן המטבע הבינלאומית) או לבנק העולמי. איראן מוכרת נפט רק במטבע היורו, או בתמורה לסחורות, בין היתר כי השימוש שלה בהעברות בנקאיות דולריות ממוחשבות נחסם. גם עירק מוכרת נפט רק ביורו.

דוגמא נוספת: יש כיום דיבורים רבים על “דינר הזהב” – מדינות מסוימות במזרח התיכון ובדרום-מזרח אסיה משתמשות באופן מעשי בזהב כמו במטבע. מדינת יוטה בארה”ב הכריזה על שימוש במתכות כסף ובזהב כבמטבע, כלומר, כסף וזהב הפכו להיות הילך חוקי.

בשנים האחרונות מתרחש תהליך נוסף: מתפתחת צבירה פיזית של זהב. סין, למשל, צוברת כמויות עצומות של זהב, וכך גם רוסיה ומדינות נוספות במזרח ובמרכז אסיה. הנשיא הסיני אמר לאחרונה שהרזרבה הדולרית היא “מוצר של העבר”. מדינות רבות מחזירות הביתה למולדת את מאגרי הזהב שלהן, שמסיבות היסטוריות אוחסנו בבנק הפדרלי בארה”ב או במקומות אחרים. מדינות אלה אינן סומכות יותר על בנקים מרכזיים של מדינות זרות. גרמניה בקשה זאת מה”פד” האמריקאי – מעל 60% מהזהב של גרמניה מאוחסן שם – והיא מקבלת אותו בהדרגה בחזרה. הולנד החזירה הביתה את הזהב שלה – מניו-יורק לאמסטרדם. וונצואלה דרשה החזרה למולדת של הזהב שלה מהבנק המרכזי באנגליה. אוסטריה החלה לשנע את הזהב שלה מאנגליה לווינה, ויש עוד דוגמאות לכך. אפילו מדינת טקסס שבארה”ב החליטה שהיא אינה סומכת עוד על ה”פד” בניו-יורק, והיא דרשה לקבל חזרה את מטילי הזהב שלה.

מהי הסיבה לכך שמדינות מחזירות למולדת את מאגרי הזהב שלהן? כלכלנים במדינות אלה טוענים שאי אפשר יותר לסמוך על הבנק הפדרלי האמריקאי ועל בנקים מרכזיים אחרים שמדפיסים שטרות כסף בלי גיבוי בזהב. הכלכלנים טוענים שערך המטבעות הפך לפיקציה, וכדי להבטיח יציבות כלכלית ולנטרל משברים אפשריים, יש להבטיח את מאגרי הזהב המדינתיים בבית, ולהחזיר באופן הדרגתי את תקן הזהב.

קצב האירועים האלה, שמצביעים על אובדן האמון בדולר האמריקאי, נעשה מהיר יותר ויותר. ארה”ב ממשיכה לבצע “הרחבות כמותיות” שמשמעותן למעשה היא הדפסת כסף ללא כל גיבוי. ככל שהאמריקאים מדפיסים כסף ומוסיפים כמויות דולר גדולות יותר ויותר לבסיס המטבע שלהם, אנשים ומדינות חוששים מאינפלציה, רוכשים זהב וכסף או מחזירים הביתה את מאגרי הזהב, ומפסיקים לסמוך על הדולר האמריקאי.

הסינים, למשל, צוברים זהב ונפטרים מאגרות החוב של האוצר האמריקאי. כמות הזהב בסין עלתה מכ-700 טון זהב לכ- 6000 טון. הסינים יודעים שהתקן הדולרי מגיע לקיצו, והם מתגוננים. אפשר לצפות שיום אחד נוכל לראות את היואן הסיני מגובה בזהב.

נתונים שהתקבלו מה-IMF לגבי השנים 2005-2008, מראים את המתאמים בין הדולר האמריקאי והיואן הסיני לסל מטבעות שכולל את ישראל, צ’ילה, הודו, אינדונזיה, מלזיה, הפיליפינים, רוסיה, סרביה, סינגפור, דרום אפריקה, דרום קוריאה, טאיוואן ותאילנד. התרשים לשנים 2005-2008 מראה שהדולר די יציב, והיואן הסיני – פחות יציב. החל משנת 2010 חל שינוי: היואן הסיני התחזק מאוד ביחס לאותו סל מטבעות בינלאומי, והדולר מאוד נחלש. המסקנה הבלתי נמנעת: הדולר האמריקאי גמור.

רוצים עוד דוגמאות לקצב האירועים המסחרר הזה? סין ואיראן עוקפות את הדולר האמריקאי עם הסכם סחר דו-צדדי. סין ויפן סוחרות ביניהן באופן ישיר. הודו ויפן עוקפות את הדולר. איראן מוכרת נפט להודו בתמורה לרופיות ולסחורות. אזרחי שווייץ דרשו החזרה למולדת של הזהב השוויצרי, שנמצא בניו-יורק, לונדון ואוטווה. מדינות אפריקאיות מסוימות אוסרות את השימוש בדולר. בזמביה, למשל, אתה עלול להישלח לכלא אם תשתמש בדולר אמריקאי. גרמניה מחזירה למולדת 150 טון זהב מניו-יורק. הולנד כבר החזירה את הזהב שלה, והאוסטרים עושים זאת כעת. אקוודור מחזירה הביתה חלק מרזרבות הזהב שלה. סין הודתה במחסור יסודי בזהב.

ואיך הגיב הבנק הפדרלי האמריקאי לכל האירועים האלה? הוא הגביר את קצב הדפסת המזומנים. הם מדפיסים מזומנים בכל חודש וזה מצטבר עד מעל טריליון דולרים בשנה… אלה המסמרים לארון הקבורה של התקן הדולרי.

קצב ההתרחשות של האירועים האלה נעשה מהיר יותר ויותר, ובעצם כולם מתרחשים ממש עכשיו. לא נשאר הרבה זמן, ואם נחכה זמן רב מדי, ההזדמנות שיש כרגע לרכוש זהב – תיעלם.

אז מה צפוי בעתיד?

יש רק תוצאה אחת אפשרית למה שהאמריקאים עושים בשנים האחרונות, כלומר, להרחבה של אספקת הדולרים בכל רחבי העולם בלי גיבוי בזהב. התוצאה היחידה האפשרית היא עלייה במחיר הזהב.

אנשים ממשיכים להאמין שהדולר מוגן. אנשים אומרים שהדולר לא יתמוטט בזכות טכנולוגיות ההייטק והאינטרנט. הטענות האלה אינן סבירות. האמת היא, שכל המטבעות שלא היה להם גיבוי בזהב נכשלו במהלך ההיסטוריה, ואין סיבה מדוע הדולר האמריקאי לא ייכשל גם הוא, לאור המצב הגלובאלי בתקופתנו. מתרחש כעת משבר אמון עולמי. מדינות יוצאות מהדולר בזו אחר זו ועלול להיווצר מצב שימשיכו להשתמש בדולרים רק בתוך ארצות הברית.

אנחנו לא צריכים להיות נביאי זעם או אנשי יום הדין כדי לראות את העתיד. מה שקורה במערכת המוניטרית הבינלאומית הוא כנראה בלתי נמנע. יותר מדי אנרגיה נבנתה בדרך הזו וזה חייב להשתחרר איכשהו. כשזה יקרה, תהיה העברת הון עצומה בין צד אחד לצד שני. אנשים אינם מבינים שגם אם לדעתם הם אינם מהמרים – הם בכל מקרה לוקחים חלק בהימור, כי הם מעורבים. העברת העושר העולמית הזאת תשפיע על כולם, בין אם נרצה להשתתף בה ובין אם לא נרצה. כל מי שיחזיק בבעלות על שטרות ומטבעות נייר – יימצא בצד אחד, ומי שיחזיק בזהב ובנכסים פיסיים – יימצא בצד השני.

מה יקרה כשהסטנדרט הדולרי ייכשל?

אפשרות אחת היא להמשיך את המצב כמו שהוא כעת. אבל, מעולם לא היה לנו עולם שבו יש ריבוי של רזרבות מטבע אך ללא עוגן, ללא גיבוי. המערכת המוניטרית הבינלאומית הקיימת היום אינה יציבה.

ה-IDF, קרן המטבע הבינלאומית מנסה להתמודד עם הבעיה, על ידי זה שהיא דוחפת את ה-SDR. ה-SDR (“זכויות משיכה מיוחדות” – special drawing rights) הוא מעין סל מטבעות, משוקלל על פי השווי היחסי של המטבעות החשובים – דולר אמריקאי, אירו, ין יפני ולירה שטרלינג –  שנועד להחליף את הדולר בעסקאות בינלאומיות. קרן המטבע מדפיסה את ה-SDR ודוחפת אותו למדינות החברות בקרן, וכך עולות הרזרבות שהן מחזיקות. אבל גם ל-SDR, ממש כמו לדולר האמריקאי, אין שום גיבוי בזהב.

אפשרות נוספת להתמודדות עם הבעיה היא חזרה לתקן הזהב. זהב נחשב לכסף יציב כבר 5000 שנה, ואפשר לעגן שוב את המטבעות בזהב. מה יקרה אז? אם נחזור לדולר אמריקאי מגובה זהב, עלולה להתרחש משהו שהממשלה האמריקאית לא תוכל כנראה להסתדר איתו. יש כעת המון דולרים ואין מספיק זהב כדי לגבות אותם – הרי מדפיסים יותר ויותר דולרים בכל רגע ובכל יום. כלומר, לאמריקאים אין מספיק זהב כדי לגבות את הדולרים שלהם.

אפשר גם לחזור לזהב כאל מטבע. כלומר, להשתמש בזהב וכסף כהילך חוקי.

האפשרות הרביעית היא כאוס, כלומר, איש לא יעשה דבר. משמעות הכאוס היא אובדן מוחלט של אמון במטבעות נייר ומעבר לנכסים קשים, ובסופו של התהליך –  התמוטטות סדרתית כמו באפקט דומינו של מטבעות נייר מסביב לעולם. כשהשלב הזה יתרחש הממשלות ייאלצו להגיב ולנקוט באמצעי חירום, שיתכן ויכללו כפייה, סנקציות, סוגים שונים של הקפאת נכסי נייר ואמצעים נוספים. אז איזו מהאפשרויות האלה עדיפה? ריבוי רזרבות מטבע ללא עוגן, SDR של קרן המטבע הבינלאומית, זהב או כאוס?  סביר שרובנו מעדיפים  את הזהב, אך יש חשש אמיתי שכנראה נקבל כאוס.

מה כדאי לנו לעשות?

במשך השנים הממשלות והבנקים המרכזיים של המדינות בעצם “דפקו אותנו”. מערכות מוניטריות חדשות נוצרו תמיד על ידי אותם אנשים שהיו אחראים למערכת המוניטרית הקודמת שנכשלה והתמוטטה. הבנקים המרכזיים, הבנקים הגדולים והממשלות יוצרים מערכות חדשות, שמרמות את האוכלוסייה עוד יותר, מעבירות עושר מהאזרחים – אל הממשלה והבנקים, ומעשירות אותם.

אולם, כעת – בניגוד לעבר – יש שינוי. יש לנו אינטרנט. אנשים מקושרים ביניהם בכל העולם. אנשים רוכשים השכלה פיננסית ומפיצים את המידע.

אם הציבור ירכוש השכלה טובה ורחבה בזמן, לפני שהמשבר הפיננסי יתרחש ולפני שהדולר יתמוטט, אנשים יבינו שעליהם להשקיע בזהב וכסף. אם נרכוש זהב וכסף באופן פיזי, הממשלות לא יוכלו להונות אותנו. רכישת זהב על ידי הציבור תגביל את היכולת של הממשלות להעביר הון מהאוכלוסייה למדינה ולבנקים.

יש כאלה שאומרים שלא ניתן להשתמש בזהב ובכסף משום שהמטבעות כבדים ומגושמים מדי, אך אמירה זו פשוט אינה נכונה. אפשר להכניס זהב וכסף לכספת ולשלם למישהו על ידי העברת בעלות על יחידות זהב. אפשר להעביר יחידות אלה מחשבון של אדם אחד לשני באמצעות המחאה, כרטיס אשראי או אפילו טלפון סלולרי. הפתרון יכול להיות פשוט, קל ונוח.

סיכום: המשבר הוא ההזדמנות שלכם

האם אנו יכולים לראות את העתיד? אפשר כבר לראות שמתקרבת מערכת מוניטרית עולמית חדשה. צפויה המרה של המערכת המוניטרית בקנה מידה עולמי וברמה שלא נראתה עד היום. אנשים שואלים עד כמה ערך הזהב יכול לעלות, אבל צריך לשאול עד כמה ערך הדולר עלול לרדת. במצב דמיוני, ערך הדולר עלול להפוך לאפס. בעולם האמיתי סביר שיקרה משהו אחר: יתכן שהדולר ייחלש עד כדי כך שייעלם מהבמה. ייתכן שנפסיק לספור ערך סחורות בדולרים, כי אנשים פשוט לא ירצו יותר דולרים.

רובנו אוהבים את אמריקה. קיים עדיין סיכוי שאנשים יבינו שכדי ש”אמריקה תהיה שוב גדולה”,  עלינו לשוב להיות אנשים חופשיים, לחזור לשוק החופשי ול”כסף מוצק”, כלומר, לכסף מגובה בזהב. ההיסטוריה מוכיחה שזוהי הדרך היחידה לשגשוג.

משבר הוא הזדמנות. בתקופות משבר ממציאים טכנולוגיות חדשות, הזדמנויות נפתחות, ואלה שנשארים שלווים ולא נכנסים לפאניקה, רוכשים השכלה ומוכנים להתמודד עם האתגרים החדשים – יכולים להרוויח מהמשבר. בזמן השפל הכלכלי הגדול שפרץ בארה”ב בשנות העשרים של המאה הקודמת נוצרו יותר מיליונרים חדשים מאשר בכל תקופה אחרת. המיליונרים החדשים היו אלה שזיהו את המשבר ולמדו לנצל את ההזדמנות. מעולם לא היה מצב בהיסטוריה האנושית שבו לא היה גיבוי בזהב לכל סוגי המטבע בעולם. המשבר שעומד לקרות הוא ההזדמנות שלנו.  

מה שצפוי שיקרה הוא העברת העושר הגדולה בהיסטוריה. זוהי ההזדמנות הגדולה ביותר עבורנו, והיא לא תקרה שוב במהלך חיינו.

כדאי להשקיע בזהב כדי להתכונן למשבר הזה, ויש עכשיו אפשרות מעשית לרכוש זהב גם בישראל.

הפוסט תולדות הכסף 3 הופיע לראשונה ב-100Gold.

יש צפי שבשנים הקרובות תתחולל היפר אינפלציה כלל עולמית חריגה בממדיה, ובעקבותיה יאבד הציבור את אמונו במערכת המוניטארית בעולם ומערכת זו תשתנה. כאשר קורה מצב כזה, הוכח לאורך ההיסטוריה – במשך 5,000 שנה – שהמערכת המוניטארית חוזרת להתבסס על כסף וזהב.

אנחנו צועדים לקראת המשבר הפיננסי הגדול ביותר בתולדות האנושות. העברת העושר שתתרחש בתקופה שלנו תהיה הגדולה יותר מאי פעם בהיסטוריה. חשוב לציין כי העושר לעולם לא נמחק אלא משנה בעלות. המשמעות היא שבכל משבר פיננסי יש הזדמנות גדולה להתעשר. כמו כן הבשורה המשמחת היא שהנכס הטוב ביותר שאתם יכולים לרכוש בימינו אלה הוא השכלה פיננסית. רק אם תרכשו את ההשכלה הזו, תבינו כיצד פועלות המערכות הפיננסיות של ימינו ותוכלו להגן על עצמכם בבוא היום שיפרוץ המשבר. צ’רצ’יל כבר אמר ש”ככל שנרחיק להביט לעבר העבר, כך נרחיק לראות את פני העתיד…” וגם אתם יכולים להיערך לקראת המשבר הקרב ולהפוך אותו להזדמנות פז עבורכם.

כיצד נפוץ ה”כסף” בעולם

כבר 5,000 שנה משתמשים בעולם בחתיכות זהב וכסף כאמצעי חליפין במסחר על פי משקל, אבל רק ב-630 לפני הספירה הנפיקו מחתיכות הכסף והזהב מטבעות והגדירו אותם בתור “כסף” עם ערך נקוב. הדבר קרה ב”לידיה” – ממלכה ששכנה במערב אסיה הקטנה סמוך לעיר איזמיר בטורקיה של ימינו. (https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%99%D7%94)

המטבעות שהנפיקו בלידיה נחשבו לראשונה כ”כסף” מאחר שהיו להם התכונות של “כסף” כפי שהוגדרו במאמר הראשון בסדרה זו. להלן תזכורת לתכונות האלה:

1) המטבעות היו אמצעי חליפין (Medium of account).

2) היו להם יחידת מידה (A unite of account) זהות בגודלן.

3) הם היו ניידים (Portable) בניגוד לבית, שאינו נייד, לכן אי אפשר לאפיין אותו בתור כסף.

4) המטבעות האלה היו עמידים (Durable).

5) אפשר היה לחלק אותם (Divisible) ולתת עודף מהם.

6) הם היו שווי ערך (Fungible) – ערכה של כל יחידה מהם היה שווה בכל מקום ובכל מצב (ה-$ שנמצא בכיס שלי = ל-$ בכיס אחר בכל מקום אחר בעולם).

7) המטבעות הללו שמרו על ערכם לאורך זמן בלתי מוגבל (Store of value). יש לציין כי במשך אלפי השנים האחרונות רק זהב וכסף שמרו על ערכם.

למעשה בלידיה נוצר מטבע אחיד שאפשר היה לסחור בו וערכו היה זהה בכל מקום, שכן היה לו ערך נקוב. כך נוצרה לראשונה בתולדות האנושות אפשרות לנקוב מחירים על מוצרים . מאז כל מי שרצה למכור טובין ושירותים יכול היה לתמחר אותם בהתאם לכמות הכסף שרצה לקבל תמורתם.

החידוש הזה התקבל בזרועות פתוחות באתונה – שהייתה מעצמה רבת כוח, ערש התרבות, המקום הראשון בעולם שהנהיגו בו משטר דמוקרטי ומרכז הסחר הגלובלי. מאתונה התפשט ה”כסף” לשווקים החופשיים ברחבי העולם.

עלייתה של האימפריה האתונאית והסיבות לקריסתה

במהלך המאה החמישית לפנה”ס, במקביל לתהליך הדמוקרטיזציה, התחזק מעמדה המדיני של אתונה והיא הפכה לעיר-מדינה רבת השפעה ביוון ובאזור הקרוב לה. בתקופה זו התרחשו שתי מלחמות של הפרסים נגד ערי יוון. שתיהן הסתיימו בניצחונם של היוונים בהובלת אתונה וספרטה. כך נמנעה התפשטותה של האימפריה הפרסית מערבה. הניצחון שנחלו היוונים במלחמה הראשונה נגד הפרסים הוכיח את עליונות הארגון הצבאי של היוונים. הם (היוונים) נחלו ניצחון אף על פי שמספר הלוחמים הפרסים עלה על מספרם של אלה היוונים ולמרות הישגיהם של הפרסים במהלך המלחמה – למשל שריפת העיר אתונה. במלחמה השנייה של הפרסים נגד היוונים, הוכיחו לוחמי אתונה את כוחם בים וגם שם נחלו ניצחון. מאותו זמן ואלך התחזקו מעמדו וכוחו של הצי האתונאי בעתות מלחמה וגם בעתות שלום.

התעצמותה העיקרית של אתונה חלה בתקופת הנהגתו של המצביא פריקלס. במשך שני עשורים בני העם בחרו בו שוב ושוב לתפקידי פיקוד; המדיניות שהנהיג בשלטונו תאמה את השקפת עולמו. ואכן, בתקופת הנהגתו צמחה העיר והפכה למרכז תרבותי וארכיטקטוני של ממש. עד היום השרידים ממבני הפאר שנבנו בתקופתו מושכים תיירים מכל העולם ומעוררים התפעלות רבה.

בעקבות הנזכר לעיל נשאלת השאלה איך מעצמה כזו, שהייתה אימפריה אדירה, איבדה את כוחה והתמוטטה? מה הסיבות לכך?

התשובה היא שבהתמוטטות של אתונה מתגלם דפוס שחוזר על עצמו משחר ההיסטוריה ועד ימינו – חמדנות יתר והרבה מאוד מלחמות.

תושבי אתונה ותושבי ספרטה נלחמו בהפסקות לסירוגין עד סוף המאה החמישית לפני הספירה, מה שמכונה המלחמה הפלופונסית.

בעקבות המלחמה הזו החלו הבעיות הכלכליות של אתונה מכמה סיבות: האתונאים איבדו את השליטה על מכרות הזהב והכסף שלהם וכמעט כל כספי המדינה שולמו לארצות אחרות שנלחמו בהן חיילי אתונה כדי לממן את המלחמות ולשלם לתושבי המקום שסיפקו לחיילי אתונה מזון ושירותים אחרים. בשל המצב הזה התרחשה באתונה דפלציה (מחסור בכסף), עד שכמעט לא נשאר בה כסף.

לאור הנזכר לעיל נשאלת השאלה איך אפשר היה להמשיך לממן את המלחמה, אם לא נשאר כסף באתונה?

התשובה היא שבאתונה החל פיחות – ערכו של המטבע פחת באמצעות תהליך של הוספת נחושת למטבעות הזהב. כך יצרו באתונה עוד מטבעות כדי לממן את המלחמה.

להלן יוסבר כיצד עשו זאת באתונה:

כאשר התקבלו באתונה 1,000 מטבעות זהב ממסים ששילמו התושבים, התיכו את המטבעות האלה ולתערובת שהתקבלה מהם והוסיפו כמות זהה של נחושת. מהתערובת החדשה שנתקבלה הנפיקו 2,000 מטבעות.

במילים אחרות, התהליך הנזכר לעיל הוא “גירעון תקציבי”. אם הכנסות המדינה ממסים עומדות על 1,000 מטבעות והוצאות הממשלה על המלחמה עומדות על 2,000 מטבעות נוצר “גירעון תקציבי”.

אף על פי שבמשך שנות המלחמה הנזכרת לעיל היו תקופות הפוגה, המשיכו האתונאים להשקיע בעבודות ציבוריות שעלו ממון רב. אי לכך קופת המדינה הלכה והתרוקנה והגירעון התקציבי הלך וגבר.

יש לציין שכאשר נוצרו המטבעות החדשים שהכילו 50% זהב ו-50% נחושת, תחילה לא ניכר בשווקים ההבדל בין המטבעות הללו לבין המטבעות הישנים, שהכילו 100% זהב. המטבעות החדשים נסחרו לפי הערך שהיה נקוב עליהם. אולם לאחר תקופה קצרה, כאשר המוני העם החלו להבין שיש הבדל משמעותי בין המטבעות החדשים ובין המטבעות הישנים – והבינו שערך המטבעות הישנים (שהיו 100% זהב) עולה בהרבה על ערך המטבעות החדשים (שהיו 50% זהב ו-50% נחושת) – הם התחילו לסחור רק במטבעות החדשים (שהיו 50% זהב) ולשמור אצלם את המטבעות הישנים (שהיו 100% זהב). בעקבות המצב הזה יצאו המטבעות הישנים מהמחזור וכבר לא היו זמינים בשווקים. מי שרצה לרכוש אותם נדרש לשלם כמה מטבעות חדשים עבור מטבע ישן אחד (שהכיל 100% זהב). כך למעשה נוצרו שני תקדימים. הראשון הוא מחיר למטבע זהב – עד לימים ההם ערכם של כל הסחורות והשירותים הוערך בהתאם למשקלם בזהב ובכסף ולא בהתאם למחיר הזהב. השני הוא יישום של חוק גרשאם (יוסבר בהרחבה להלן) עוד לפני שהאנושות ידעה להגדיר אותו כחוק כלכלי.

חוק גרשאם (מתוך ויקיפדיה)

חוק גרשאם בניסוחו הנפוץ קובע: “כסף רע דוחק כסף טוב” הנוסח המלא של הכלל קובע “כסף רע דוחק כסף טוב בתנאי חוקי המטבע” כלל זה נוסח על ידי הכלכלן האנגלי תומאס גרשאם (1519-1579) כאשר ביקש להסביר למלכה אליזבת הראשונה את העלמות מטבעות השילינג הישנים, לאחר שאביה, המלך הנרי השמיני, ביקש להגדיל את הכנסות המדינה בכך שטבע מטבעות שילינג חדשים בהם הוחלפה מתכת הכסף, במתכות זולות יותר.

משמעות הכלל היא: כאשר קיימים במחזור הילך חוקי של שני סוגי מטבע בעלי ערך נקוב שווה על פי חוקי המדינה, אך ערכם הריאלי שונה, בסופו של דבר, המטבע ה”רע” (בעל הערך הריאלי הנמוך יותר) ידחק מן המחזור את המטבע ה”טוב” (בעל הערך הריאלי הגבוה יותר). לדוגמה, מטבע עשוי כסף ידחק מן המחזור מטבע בעל ערך נקוב זהה העשוי זהב. זאת מכיוון שהערך הריאלי של המטבע העשוי זהב גבוה יותר מהערך הנקוב של מטבע העשוי ממתכת זולה יותר. במצב זה הציבור יעדיף להשתמש לתשלומיו ומחייתו היומיומית במטבע ה”רע” ולאגור ולצבור את המטבע ה”טוב” שערכו גבוה יותר ועשוי עוד לעלות. באופן זה יצאו מן המחזור מטבעות זהב ידועים כגון הקרוגראנד, והם נסחרים על פי ערך המתכת שבמטבע ולא על פי ערכם הנקוב..

חוק גרשאם בא לידי ביטוי לעתים תכופות עד ראשית המאה ה-20, אז לרוב הארצות היו מטבעות בעלי ערכים נקובים שווים אך עשויים מחומרים שונים: זהב, כסף או שטרות נייר. חוק זה מראה שאין אפשרות לקיים לאורך זמן שני סוגי מטבע “רע” ו”טוב” כי בסופו של דבר ישאר במחזור רק מטבע אחד. לפי חוק זה, ערך נמוך של מטבע מזרז את קצב המחזור כי הציבור ממהר להוציא את הכסף בעל הערך הירוד. לעתים חוק גרשאם בא לידי ביטוי אף במטבעות בעלי ערך נקוב נמוך ביותר, עם עליית ערך המתכת ממנה עשוי המטבע. כך לדוגמה, עד לסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 היו במחזור בארצות הברית ובקנדה מטבעות עשויים כסף; אלה יצאו מן המחזור, ונאגרו בידי הציבור, עם הטבעת מטבעות בעלי ערך נקוב זהה העשויים ממתכת זולה יותר.

מאידך, יש מקרים שבהם חוק זה אינו תקף. בתקופה של אינפלציה דוהרת וקשה (היפר-אינפלציה( ערכו של מטבע “רע” יורד כל כך, עד שהסוחרים מסרבים לקבלו ואז דווקא הוא שנדחק מן המחזור. לדוגמה, בגרמניה של שנות ה-20 של המאה ה-20 ערכו של המארק ירד כל כך עד שיצא מהמחזור ומקומו נתפס על ידי המטבע החדש ובעל ערך ריאלי גדול יותר – ה”רנטן-מארק”.

(https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%92%D7%A8%D7%A9%D7%90%D7%9D)

חוק גארשם בארצות הברית בשנות ה-60

הכלכלן הבריטי תומאס גרשאם ניסח את הכלל “כסף רע דוחק כסף טוב בתנאים של חוקי המטבע” , וכלל זה ובא לידי ביטוי בארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20. היה זה כאשר לינדון ג’ונסון, נשיא ארצות הברית בימים ההם, הורה לבטל את השימוש במטבעות העשויים כסף אמיתי ולהשתמש במקומם במטבעות מנחושת. למעשה החל מאותו רגע הפסיקו להשתמש בארצות הברית בכסף אמיתי והחלו להשתמש במטבעות פיאט (הסבר על מטבעות פיאט נמצא במאמר הראשון של סדרה זו). באותו הזמן (והמצב הזה נכון גם לימים אלה) מעט מאוד אנשים הבינו את המשמעות של המהלך הזה ואת ההשלכות שלו על המערכת המוניטארית בעולם.

במשך תקופה קצרה מאוד גם מטבעות מכסף וגם מטבעות מנחושת היו בשימוש פעיל בשווקים, אבל תוך זמן קצר מאוד המטבעות הישנים שהיו עשויים מכסף נדחקו מהשווקים, מאחר שאנשים העדיפו לשמור אותם לעצמם ולא להשתמש בהם.

מי שמבין את ההיסטוריה המוניטארית ישכיל להבין מדוע הממשלות ממשיכות לצבוע את המטבעות של ימינו בצבעים זהב וכסף, אף על פי שהמטבעות האלה לא עשויים מזהב או מכסף. ייתכן שהסיבה לכך היא ש ההיסטוריה טבועה בנו חזק עד כדי כך שחשוב לנו להרגיש שיש ערך למטבעות שנמצאים בארנק שלנו, וייתכן שהבנקים המרכזיים פנו ל”תת מודע” שלנו וחיפשו למטבעות שהם מנפיקים צבעים שמזכירים לנו את הכסף המקורי – זהב וכסף. כך אנו משלים את עצמנו שאם אין לנו כסף אמיתי בכיס לפחות נרגיש כאילו יש לנו.

נפילתה של האימפריה האתונאית – המשך

כפי שהסברנו קודם לכן הסיבה העיקרית לנפילתה של האימפריה האתונאית הייתה הוצאות כבדות על מלחמות ועבודות ציבוריות רבות היקף. כדי לממן את ההוצאות האלה החלו האתונאים להפחית את ערכו של המטבע שלהם באמצעות הוספת נחושת לזהב. לאחר שהמטבע הופחת ב-100% האזרחים הפסיקו להאמין ב”כסף” של אתונה. כפועל יוצא מכך נוצרה באתונה אינפלציה ובמהירות היא הפכה ל”היפר אינפלציה” (כזכור: אינפלציה פירושה הצפת השוק במזומנים, ובעקבותיה השוק מאבד אמון בכוח הקנייה של ה”מזומן” המקומי. האינפלציה באה לידי ביטוי בעליית מחירים של השירותים והטובין). למעשה זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות האנושות שהתרחשה אינפלציה…

בשל המצב הנזכר לעיל לא יכלו האתונאים להמשיך ולהילחם נגד הספרטנים. לכן הם נאלצו להיכנע ובעצם לרדת מעל בימת ההיסטוריה כאימפריה.

מעניין לגלות שההיסטוריה חוזרת על עצמה שוב ושוב, אבל אנחנו פשוט לא לומדים מהטעויות שהתרחשו בעבר… גם היום מתנהלים לפי הדפוסים שגרמו לאתונאים לאבד את תרבותם ואת גדולתם הכלכלית ובסופו של דבר לרדת מעל בימת ההיסטוריה. יש לנו גירעונות תקציביים ענקיים, אנו מוציאים הרבה מאוד כסף על עבודות ציבוריות ומלחמות, וכדי לממן את הגירעונות התקציביים אנו מפחיתים באופן עקבי את המזומנים שלנו באמצעות הדפסת כסף.

משחר ההיסטוריה ועד ימינו מתרחש תהליך שחוזר על עצמו: השקעה של הציבור בכסף איכותי ומעבר להשקעה במזומן כמותי וחוזר חלילה, כפי שמטולטלת נעה מצד לצד.

להלן יוסברו שבעת השלבים המאפיינים את תהליך הקריסה הכלכלית של אימפריות בעולם.

תהליך הקריסה הכלכלית של אימפריות – שבעת השלבים

להלן תיאור השלבים:

שלב 1 – המדינה מייצרת כסף אמיתי ואיכותי, דהיינו מטבעות מזהב ומכסף או שטרות שמגובים בזהב ובכסף.

שלב 2 – ככל שהמדינה הולכת ומתבססת מבחינה כלכלית, ההתחייבויות הכספיות שלה הולכות וגדלות, שכן ככל שהיא מתרחבת ההוצאות שלה – כגון בנייה של מבני ציבור ועבודות ציבוריות אחרות – הולכות וגדלות.

שלב 3 – ככל שהכוח הכלכלי של המדינה גדל, כך השפעתה על הפוליטיקה בעולם הולכת וגוברת וכן היא מגדילה ומחזקת במידה ניכרת את הצבא שלה.

שלב 4 – המדינה שהפכה לאימפריה מתחזקת ומממנת צבא גדול וחזק שהחיילים בו נלחמים למענה ומוציאה כסף רב על מלחמות וקרבות.

שלב 5 – כדי לממן את הוצאות המלחמה הממשלה יוצרת פיחות בערכו של הכסף המקומי באמצעות החלפת הכסף האיכותי (הזהב והכסף) למזומן שניתן להדפיס אותו בלי סוף. כך למעשה הממשלה גונבת כסף מאזרחיה.

שלב 6 – הירידה בכוח הקנייה של ה”מזומן” מורגשת בשווקים, מחירי הטובין והשירותים עולים והציבור מגלה חוסר אמון במזומן.

שלב 7 – אזרחי המדינה נוהרים בהמוניהם לרכוש זהב וכסף ושאר נכסים אמיתיים. המזומן המקומי קורס ואילו מחירי הזהב והכסף מרקיעים שחקים –המחיר שלהם מותאם ליחס שבין המזומן הכמותי שמציף את השווקים לבין הכסף האיכותי (כלומר זהב וכסף) שנמצא בפועל בשווקים, וכוח הקנייה שלהם הולך וגדל.

מי שהשכיל להבין ששבעת השלבים הנזכרים לעיל חוזרים על עצמם לאורך ההיסטוריה, נערך בהתאם לכך ורכש לעצמו זהב וכסף להשקעה, יתעשר משמעותית.        

להלן יוסבר למה כדאי להשקיע בזהב

השקעה בזהב

נשאלת השאלה למה להשקיע בזהב וכדי לענות עליה צריך לדעתי להכיר את ההיסטוריה המוניטארית של העולם.

ככל שתכירו אותה תבינו טוב יותר כיצד הגענו למצב שאנו נמצאים בו כיום, ותוכלו לזהות בצורה ברורה יותר את המהלכים ההיסטוריים שמתרחשים בימינו.

אמנם הציבור חושב שטוב להשקיע בדולר האמריקאי כפי שטוב להשקיע בזהב, אולם ערכו של הדולר אינו צמוד לערכו של הזהב מאז 1971.

להלן סיכום של ההיסטוריה המוניטארית בעולם ב-140 שנים האחרונות: (תזכרו את שבעת השלבים שאפיינו את נפילת האימפריה האתונאית ותנסו למצוא בהם קווים משיקים לימינו…)

להלן סיקור של המערכת המוניטארית בעולם מ-1873 עד היום.

תולדות המערכת המוניטארית מ-1873 עד היום

שנת 1873

הארצות המרכזיות בעולם (למשל גרמניה וארצות הברית) אימצו את תקן הזהב – מדיניות מוניטארית שלפיה ההילך החוקי התקני (המטבעות ושטרי כסף המונפקים מטעם מדינה או מוכָּרִים בה על פי החוק, ומותר להשתמש בהם לכל תשלום) הוא כמות מסוימת של זהב שקובעים עליה מראש ולאחר מכן אי אפשר לשנות אותה. בהתאם לכמות זו כל הנפקה של כסף צמודה, בצורה זו או אחרת, להיצע הזהב.

להלן דוגמה לכך:

ערכם של שטרות שהיה מוטבע עליהם הילך חוקי של 20$ עמד על 20$ בזהב, והזהב נשמר בכספות הבנק. היחס בין ההילך החוקי שהנפיק הבנק לבין הזהב שגיבה אותו היה שווה. מבחינה תאורטית כל אחד היה יכול להיכנס לבנק, לתת לבנקאי שטר של 20$ ולקבל תמורתו כסף של ממש, כלומר זהב ו/או כסף. השטר של 20$ היה רק צ’יק שייצג כמה כסף יש לאדם הזה בחשבון הבנק. לכלל הציבור היה ברור שהכסף הוא האמצעי בעל הערך האמיתי והמזומנים שהסתובבו בשווקים היו רק פתקים, בחזקת אישורים, שייצגו את הכסף שהופקד בבנק.

הזהב והכסף שנשמרו בכספות הבנק שימשו גיבוי לשטרות שהשתמשו בהם בשווקים. אבל במצב זה נוצר הפתח שאפשר לממשלות ולבנקים להונות את הציבור שהשטרות שמצויים בידיו אינם זקוקים לגיבוי של זהב, ושהממשלות יכולות להדפיס כמות בלתי מוגבלת של שטרות שהם מזומנים, אף על פי שבכספות הבנק אין מספיק זהב לגיבוי המזומנים שהיא הדפיסה.

שנת 1914 – מלחמת העולם הראשונה

בראשית מלחמת העולם הראשונה מנעו משרדי האוצר בכל המדינות מכלל הציבור למשוך את הזהב שלהם שהיה שמור בבנקים. מאז כבר לא התאפשר לכל אחד לתת לבנקאי שטר של ההילך חוקי ולקבל תמורתו זהב.

בתקופה זו של מלחמת העולם, הדפיסו הממשלות כמויות רבות של מזומנים כדי לממן את המלחמה.

1918–1939 – בין שתי מלחמות עולם

בתקופה שבין מלחמות העולם תקן הזהב עדיין פעל במערכת המוניטארית אבל בצורה חלקית בלבד. בארצות הברית הפד יכול היה להנפיק מזומנים המגובים בזהב ביחס של 40% בלבד, דהינו כל שטר של 50$ היה מגובה בזהב בשווי של 20$ בלבד. זה היה יחס תאורטי שהבנק היה חייב לשמור עליו, וכאמור בתקופה זו האזרחים לא יכלו לקבל את הזהב שלהם.

שנת 1944

בשתי מלחמות העולם – הן במלחמת העולם הראשונה והן במלחמת העולם השנייה – נטל צבא ארצות הברית חלק פעיל רק לקראת סופן. כמו כן, יש לציין כי במשך המלחמות הללו כלכלת אירופה הייתה במצב חירום. כל משאביה הושקעו במלחמה וכל המפעלים האזרחיים ייצרו כלי נשק לצורך המלחמה. בשל כך היא נאלצה לייבא מארצות הברית את כל צרכיה הבסיסים. התמורה שקיבלה על כך ארצות הברית מאירופה שולמה בזהב.

לאור הנזכר לעיל עולה שלמעשה המלחמות הטיבו עם ארצות הברית מבחינה כלכלית, ומכאן נובעת התפיסה השגויה שמלחמה היא מצב שטוב למדינה מבחינה כלכלית. אבל חשוב להדגיש שמצב של מלחמה מטיב עם המדינה רק כאשר היא לא מעורבת בלחימה אלא מספקת ציוד למדינה שלוחמת.

להלן נתונים הממחישים עד כמה ההכנסות הלאומיות של ארצות הברית הלכו וגדלו בזמן המלחמות:

בסוף מלחמת העולם השנייה 2/3 מעתודות הזהב בעולם היו בידי ארצות הברית. למעשה לאירופה לא נשאר כלל זהב בתקופה ההיא.

שנת 1944 – הסכם ברטון וודס ומערכת מוניטארית חדשה

הסכם ברטון-וודס (Bretton-Woods) נחתם במהלך ועידת פסגה כלכלית בין-לאומית שנערכה ביולי 1944 בעיירה ברטון-וודס בניו-המפשייר שבארצות הברית ומכאן שמו. ועידה זו נועדה להניח את היסודות לשיטה הפיננסית בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה. השתתפו בה 44 מדינות. בין המדינות האלה אפשר לציין את ארצות הברית, בריטניה, סין, ברזיל ומקסיקו.

הנחת היסוד של ההסכם הייתה ששיתוף פעולה כלכלי בין-לאומי יגביר את היציבות של הסדר העולמי, וההסכם נועד למנוע משברים כלכליים נוספים דוגמת המשבר הכלכלי שפרץ בשנות ה-30 של המאה ה-20.

בהסכם נקבע כי ערכם של מטבעות בין-לאומיים יוצמד לערכו של הדולר האמריקאי. כמו כן נקבע בהסכם זה היחס בין ערכו של הדולר ובין אונקיית זהב: 35$ לאונקיית זהב. היות ששאר המטבעות הוצמדו לדולר, המדיניות המוניטארית של תקן הזהב נכפתה בעקיפין על המדינות שחתמו על הסכם ברטון וודס.

אולם בהסכם ברטון וודס לא נקבע נושא חשוב ביותר – לא נקבע בו היחס בין כמות השטרות ה-$ שמדפיסים לבין כמות הזהב שתשמש גיבוי לכמות השטרות הללו.

הסכם ברטון וודס היטיב עם ארצות הברית שכן בעקבותיו היא הוכתרה כמעצמה כלכלית, וכן הדולר נהפך לציר המרכזי שכל מטבעות הפיאט הוצמדו לערכו.

נוסף על הנזכר לעיל, לאחר הסכם ברטון וודס חל שגשוג בסחר העולמי ושערי המטבעות בו היו קבועים, שכן ערכם כל המטבעות הוצמד לערכו של הדולר, וערכו של הדולר התבסס על ערכו של הזהב. לא היו הפרשי שער כי ערכו של הזהב יציב והפרשי שער נוצרים רק כאשר המזומן אינו מגובה באמצעי בעל ערך אמיתי, כגון זהב.

שנות ה-60 של המאה ה-20

בשנים אלו חל שגשוג כלכלי בארצות הברית, ובעקבותיו הושקעו סכומי עתק בעבודות ציבוריות רבות היקף, במלחמות כמו מלחמת וייטנאם ומלחמת קוריאה ובכל מיני הטבות שהעניק הנשיא ג’ונסון. בשל כך נכנסה ארצות הברית לגירעון כלכלי וכדי להיחלץ ממנו היא כמובן הדפיסה עוד ועוד מזומנים!

שארל דה גול, נשיא צרפת בימים ההם, השכיל להבין כי לא ייתכן שלארצות הברית יש מספיק זהב לגיבוי כל הדולרים שהדפיסה. לפיכך ביקשה ממשלת צרפת מארצות הברית לקבל זהב בתמורה לשטרות הדולר שהיו ברשותה של צרפת, וארצות הברית נענתה בחיוב לבקשה זו.

מדינות אחרות היו ערות לבקשתה של ממשלת צרפת, כנזכר לעיל, וגם הן תבעו מארצות הברית לקבל זהב בתמורה לדולרים שהיו ברשותן. אולם לארצות הברית לא היו עתודות זהב לספק לכל המדינות הללו משום שהיא הונתה את הציבור והדפיסה מזומנים בכמות שהייתה פי 12 מעתודות הזהב שהיו ברשותה.

שנת 1971 עד היום – תקופת הפיאט

בין השנים 1959–1971 איבדה ארצות הברית 50% מעתודות הזהב שעמדו לרשותה ובשל כך חלה תפנית במערכת המוניטארית בעולם.

למעשה ב-1971 המדינות השונות שתבעו מארצות הברית לקבל זהב בתמורה לדולרים שהיו ברשותן איבדו את האמון בערכו של הדולר והמחישו את מה שמכונה באנגלית “הריצה לבנק”  ((Bank run. זו הייתה “הריצה לבנק” הגדולה ביותר שקרתה אי פעם בהיסטוריה. לריצ’רד ניקסון, נשיא ארצות הברית דאז, לא הייתה ברירה אלא לבטל את המדיניות המוניטארית של תקן הזהב כבסיס לדולר. כך למעשה בוטל עיקרון מרכזי מהסכם ברטון-וודס, ומאז ועד היום כל המערכת המוניטארית בעולם בנויה על “מטבעות פיאט”.

לא מובן איך הסכימו ברחבי העולם למערכת מוניטארית שכזאת, אבל זה המצב. (ייתכן שלמדינות ברחבי העולם לא הייתה ברירה אלא לקבל את המצב, מפני שהדולר היה הציר המרכזי שהניע את כלכלות העולם…)

להזכירכם, לאורך ההיסטוריה היו אלפי סוגים של “מטבעות פיאט”, אולם אף אחד מהם לא שרד לאורך זמן. זהו מידע מדויק ב-100%.

כך החל מ-1971 נוצרה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה כל המטבעות בעולם הם מטבעות פיאט, והם לא מגובים בשום אמצעי בעל ערך.

דפוסים שחוזרים על עצמם לאורך ההיסטוריה  

ראינו שבממוצע כל 35–39 שנים מתחלפת המערכת המוניטארית בעולם. המערכת המוניטארית הנהוגה כיום שולטת מ-1971, כלומר 45 שנה. אי לכך נשאלת השאלה מה תהיה המערכת הבאה שתחליף אותה?

בתקופה שלנו נחווה כנראה קריסה של המערכת המוניטארית הנוכחית ומעבר למערכת מוניטארית חדשה. גם כיום הממשלות מדפיסות מזומנים בקצב מטורף בתקווה להיחלץ ממשברים כלכליים, אבל מסקירה היסטורית של המערכת המוניטארית בעולם עולה כי הדפסת כמות רבה של מזומן תגרום לציבור לאבד אמון במטבעות הפיאט, וכאשר אנשים מאבדים אמון במטבעות פיאט הם חוזרים שוב ושוב להשקיע בזהב ובכסף.

בעולם של ימינו ה”המטבעות צפים” – כלומר אין הילך חוקי שמגובה בזהב ולכן יש הפרשי שערים ביניהם. ערכם משתנה כאשר משווים ביניהם, אבל כל המטבעות מאבדים מערכם ביחס לזהב. גם כוח הקנייה של הדולר והיורו הולך ופוחת יותר מכוח הקנייה של זהב.

לא נראה לי שאפשר למנוע את המשבר שעומד לפרוץ , וגם אין דרך לתקן את העיוות המוניטארי שקיים כיום. הדבר היחיד שהאדם הממוצע יכול לעשות זה לבחור האם הוא רוצה להגן על עצמו או שהוא ייתן לעושר שהוא צבר להיעלם.

אנחנו רוצים שלא רק המשקיעים הגדולים ירוויחו מהמשבר הכלכלי העתיד לבוא אלא שגם בני המעמד הבינוני והנמוך ירוויחו ממנו, שכן בסופו של דבר הם אלה שעובדים קשה כדי להרוויח את כספם והם הכוח המניע את הכלכלה.

אמנם בעולם המודרני של הוואטס-אפ ושאר המדיות החברתיות הכול קורה במהירות עד כדי כך שנדמה לנו ששתי דקות הן המון זמן… אבל כבני אנוש ניחנו ביכולת אנליטית לחשוב לא רק על חיי הרגע. יש לנו היכולת להתבונן במציאות תוך כדי מחשבה על ההיסטוריה כדי לזהות דפוסים שחוזרים על עצמם שוב ושוב… כמו כן, יש לנו הכוחות הנפשיים והפיזיים לזהות סכנות מידיות ולהתמודד עמן. מי שיצליח לראות את המציאות שחורגת מחיי הרגע, יבחין במגמות שעלולות לפגוע בו. עם זאת תהיה לו היכולת למצוא דרכים להפיק מהמגמות האלה תועלת אישית.

סיכום:

שבעת השלבים לנפילת אימפריות

שלב 1 – המדינה מייצרת כסף אמיתי ואיכותי, דהיינו מטבעות מזהב ומכסף או שטרות שמגובים בזהב ובכסף.

שלב 2 – ככל שהמדינה הולכת ומתבססת מבחינה כלכלית ההתחייבויות הכספיות שלה הולכות וגדלות, שכן ככל שהיא מתרחבת ההוצאות שלה – כגון בניה של מבני ציבור ועבודות ציבוריות אחרות – הולכות וגדלות.

שלב 3 – ככל שהכוח הכלכלי של המדינה גדל, כך השפעתה על הפוליטיקה בעולם הולכת וגוברת וכן היא מגדילה ומחזקת במידה ניכרת את הצבא שלה.

שלב 4 – המדינה שהפכה לאימפריה מתחזקת ומממנת צבא גדול וחזק שהחיילים בו נלחמים למענה ומוציאה כסף רב על מלחמות וקרבות.

שלב 5 – כדי לממן את הוצאות המלחמה הממשלה יוצרת פיחות בערכו של הכסף המקומי באמצעות החלפת הכסף האיכותי (הזהב והכסף) למזומן שניתן להדפיס אותו בלי סוף. כך למעשה הממשלה גונבת כסף מאזרחיה.

שלב 6 – הירידה בכוח הקנייה של ה”מזומן” מורגשת בשווקים, מחירי הטובין והשירותים עולים והציבור מגלה חוסר אמון במזומן.

שלב 7 – אזרחי המדינה נוהרים בהמוניהם לרכוש זהב וכסף ושאר נכסים אמיתיים. המזומן המקומי קורס ואילו מחירי הזהב והכסף מרקיעים שחקים –המחיר שלהם מותאם ליחס שבין המזומן הכמותי שמציף את השווקים לבין הכסף האיכותי (כלומר זהב וכסף) שנמצא בפועל בשווקים, וכוח הקנייה שלהם הולך וגדל.

מי שהשכיל להבין ששבעת השלבים הנזכרים לעיל חוזרים על עצמם לאורך ההיסטוריה, נערך בהתאם לכך ורכש לעצמו זהב וכסף להשקעה, יתעשר משמעותית.        

המצב כיום

אנחנו נמצאים לקראת סוף השלב השישי הנזכר לעיל ובתחילתו של השלב השביעי. מחירי הנדל”ן, השירותים והטובין, המשקפים את יוקר המחיה, הולכים ועולים, ולמעשה הזהב התחיל לצבור ערך ריאלי ביחס למטבעות הפיאט שהודפסו ב-2001 כדי לצאת ממשבר הדוט.קום. ב-2002 מחירו של הזהב עמד על 250$ לאונקיה, ואילו ב-2016 מחירו של הזהב עומד על כ-1,350$ לאונקיה.

נשאלת השאלה האם הזהב עולה או שהדולר יורד?

התשובה היא שהדולר יורד כי כל הזמן מפחיתים את ערכו.

אחת הבעיות שלנו כיום היא חוסר הבנה בזהב הן בקרב כלל הציבור והן בקרב אנשי אקדמיה. הסיבה לכך היא שמ-1971, השנה שבה פג תוקפו של תקן הזהב בארצות הברית, לא לומדים עוד על זהב באוניברסיטאות בימינו וגם ה”מומחים” לכלכלה בני זמננו כלל לא למדו על זהב, מאחר שלדעתם הוא שייך להיסטוריה. אבל בגישה זו הם לא נותנים את הדעת על העובדה שלעתים קרובות ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, וזו לא תהיה הפעם הראשונה שכלכלה שמבוססת על מטבעות פיאט תקרוס בדיוק כפי שקרה לאתונה…

נושאים חשובים נוספים שהוזכרו במאמר

-למדנו שב-460 לפני הספירה, בתקופת יוון העתיקה, היוונים היו הראשונים בתולדות האנושות שהשתמשו בכסף.

– השגשוג הכלכלי של אתונה חל בזכות השוק החופשי והשימוש בכסף, שהיה ראשון מסוגו בעולם.

– הגורמים המכריעים לקריסת האימפריה האתונאית היו גירעונות תקציבים ופיחות המטבע.

– בתקופתנו רוב הכלכלנים חסרי ידע על אודות תפקיד הזהב במערכת המוניטארית.

– לפי חוק גרשאם כסף רע דוחק כסף טוב מהשווקים.

– לאחרונה המערכת המוניטארית מתחלפת כל 40 שנה.

– כיום אנו נמצאים בשלב השישי מתוך שבעת השלבים המציינים דפוסים היסטוריים שחוזרים על עצמם ומביאים בסופו של דבר לקריסות כלכליות.

הפוסט תולדות הכסף 2 הופיע לראשונה ב-100Gold.

למה להשקיע בזהב?

מבוא:

הזמן וחירות הם העושר האמיתי שלכם. הכסף הוא רק אמצעי לשמירת העושר והכוח הכלכלי שלכם למועד שתרצו או תצטרכו להשתמש בו.

נכון להיום, משלים אותנו ובמקום לקבל כסף בתמורה לכוח הכלכלי שלנו אנחנו מקבלים מזומן (על ההבדל בין כסף למזומן נרחיב בהמשך). בשל כך שוללים מאתנו את שני הנכסים היקרים ביותר שלנו: החירות והזמן.

מומחים לתולדות הכלכלה מתריעים כי אנחנו עומדים להיכנס למשבר הכלכלי הגדול ביותר בתולדות האנושות. העברת העושר שתתרחש בתקופה שלנו תהיה גדולה יותר מאי פעם בהיסטוריה.

חשוב לציין כי העושר לעולם אינו נעלם אלא משנה בעלות. המשמעות לכך היא שכל משבר כלכלי טומן בחובו הזדמנות כלכלית. לכן הדבר היחיד שעלינו לעשות כדי להרוויח מהמשבר הכלכלי הקרב הוא ללמוד ולהכיר את המערכת הכלכלית והפיננסית שקיימת כיום. השכלה פיננסית היא הנכס החשוב ביותר שאנו יכולים לרכוש בעידן זה. ככל שנבין כיצד פועלת המערכת המוניטארית ומהו תפקידם של הבנקים המרכזיים ושל המערכות הפיננסיות הגלובליות, כך נבין טוב יותר כיצד עלינו לפעול כדי שנרוויח מהמשבר הכלכלי העולמי שיתרחש בעתיד.

אין לי ספק שכדי להבין טוב יותר את המערכות הכלכליות של ימינו עלינו להבין תחילה את המערכת הכלכלית הגלובלית משחר ההיסטוריה. צ’רצ’יל אמר כי “ככל שנרחיק להביט לעבר העבר, כך נרחיק לראות את פני העתיד…”, ומשפט זה נכון בוודאות גם בקשר לכלכלה: ככל שנשכיל לזכור ולהבין את תולדות הכלכלה, כך תגדל היכולת שלנו לצפות תרחישים כלכליים אפשריים ולדעת כיצד להתכונן לקראתם על הצד הטוב ביותר.

כסף ומזומן – הסודות הנסתרים

אווירה של סודיות אופפת את דרכי הפעולה של הבנקים המרכזיים (גם העובדים בבנקים המרכזים ממודרים זה מזה כדי שרק מעטים יוכלו לדעת את המצב בכללותו). הציבור הרחב מגלה חוסר הבנה לדרכי הפעולה של המערכות המוניטאריות, ורובו משאיר את הדרכים ה”מסובכות” האלה ל”מומחים”. במאמרים הבאים נפשט את המידע על המערכות הללו כדי שתבינו כיצד הן פועלות.

חוסר ההבנה של הציבור בנוגע למערכות המוניטאריות אינו נובע ממחסור במידע עליהן אלא מהניסוח המסורבל של המידע המצוי. האדם הסביר, אפילו האקדמאי, לא יבין מהניסוח הזה כיצד פועלת המערכת המוניטארית, כי מי שאחראי לניסוח הזה יודע שאם הציבור הרחב יבין את המידע, ימיהם של הבנקים המרכזיים (במתכונתם הנוכחית) יהיו קצובים.

כמובן יש סודות שהבנקים המרכזיים שומרים מפני הציבור – כגון העובדה שהבעלות על הבנקים המרכזיים שייכת לבעלי מניות פרטיים ולא לממשלות כמו שנהוג לחשוב (אמנם אף אחד לא באמת יודע מיהם בעלי המניות האלה, אבל אפשר לשער שמדובר בכמה בנקאים מסתוריים…), אולם לאט לאט גם הסוד הזה מתגלה.

במאמרים הבאים ננסה להבהיר את הנושאים הנזכרים לעיל ולפשט את העקרונות הבסיסים בכלכלה של ימינו כדי להבין את היסודות של המערכת המוניטארית. נקודת המוצא שלנו היא שזכותו, ואף חובתו, של הציבור לדעת את כל הנושאים הנזכרים לעיל ולהבין את ההשלכות הישירות שלהם על החיים ועל החירות שלנו.

תולדות הכסף וההבדל בין כסף ומזומן

לפני כ-5,000 שנה מצרים העתיקה הייתה המקום הראשון בעולם שהתחילו להשתמש בו בחתיכות זהב וכסף כאשר ביצעו עסקאות, אולם החתיכות הללו לא ענו על ההגדרה של המושגים “כסף” או “מזומן” משום שהן לא היו יחידת מידה (a unit of account), שזוהי התכונה העיקרית שצריכה להיות למוצר כדי שיענה להגדרות “כסף” או מזומן. כמו כן החתיכות שביצעו עמן עסקאות בתקופה הנזכרת לעיל לא היו אחידות בגודלן וברמת הזיקוק והעיבוד שלהן. חוסר האחידות הזה הקשה מאוד על המסחר משום שלא יכלו לנקוב במחירים של מוצרים ולפני כל עסקה הצדדים היו צריכים לנהל משא ומתן על השווי של המכר ועל התמורה.

אחת הסיבות שאנו נמצאים במשבר כלכלי היא שאנשים לא מבינים מה זה כסף ומה ההבדל בין כסף לבין מזומן. להלן יפורטו התכונות המאפיינות את שני המושגים האלה.

התכונות של מזומן:

1) הוא משמש אמצעי חליפין (Medium of account),

2) יש לו יחידת מידה, מטבע (A unite of account) זהות בגודלן,

3) אמצעי נייד (Portable), לכן בית לא יכול להיות מזומן כי הוא לא נייד,

4) עמיד (Durable),

5) ניתן לחלוקה (Divisible) וניתן לתת ממנו עודף,

6) שווה ערך ((Fungible – כל יחידה שווה אותו דבר בכל מקום ובכל זמן ובכל מצב (ה-$ שנמצא בכיס שלי שווה בערכו ל-$ שנמצא בכיס של כל אחד אחר בכל מקום בעולם).

התכונות של “כסף” זהות לתכונות של מזומן, כנזכר לעיל, אולם ל”כסף” יש תכונה נוספת שאין ל”מזומן”:

ה”כסף” שומר על ערכו לאורך זמן בלתי מוגבל (Store of value). יש לציין כי במשך אלפי השנים האחרונות רק זהב וכסף שמרו על ערכם.

למזומן שנמצא בארנקים שלנו יש כמעט כל התכונות של כסף למעט התכונה השביעית הנזכרת לעיל. המזומן הזה אינו שומר על הערך שלו לאורך זמן. הסיבה לכך פשוטה: ממשלות יכולות להדפיס מזומנים כמעט ללא הגבלה וככל שכמות המזומן בשווקים הולכת וגדלה כך הערך של המזומן הולך ופוחת (כוח הקנייה באמצעות המזומן הולך ופוחת), ובאופן עקבי חלק מהמזומן המצוי בכיס שלנו עובר למערכת הבנקאות ולממשלות.

למה כסף וזהב הם בעצם ה”כסף” האופטימלי:

1) הם אמצעי חליפין נוח, אוגרים כוח קנייה רב ואפשר לבצע בהם עסקאות חליפין בקלות.

2) יש להם יחידת מידה אחידה, אונקיה, וכוח הקנייה שלה זהה בכל העולם.

3) הם ניידים.

4) הם עמידים – המטבע שהשתמשו בו במצרים העתיקה עדיין יכול לשמש אותנו כיום (ב-2015 נמצאו מול חופי קיסריה מטבעות זהב מלפני 1,000 שנה, ואף על פי שהם שהו בקרקעית הים, עדיין נשמר ערכם במונחים של כוח קנייה).

5) אפשר לחלק אותם ולתת מהם עודף.

6) הם שווי ערך ((fungible – הערך שלהם זהה בכל העולם.

7) ההבדל הגדול בין כסף וזהב ובין מזומן הוא שכסף וזהב, בניגוד למזומן, שומרים על ערכם ואוגרים בתוכם את הכוח הכלכלי שהושקע בהם כי הם משאב מוגבל שממשלות אינן יכולות להדפיס ממנו ללא הגבלה.

זה 5,000 שנה רק כסף וזהב הצליחו לשמור על ערכם ולשמר את הכוח הכלכלי שלהם..

במשך השנים ממשלות ובנקים מרכזיים הנפיקו אלפי סוגים שונים של מזומן שמכונים “מטבעות פיאט” (Fiat currency). אולם הם לא גיבו את המזומן הזה בזהב ובכסף, והתוצאה היא שערכם הלך ופחת עד שהגיע ל-0, בדיוק כפי שקרה למטבעות לירה ושקל ישן במדינת ישראל.

זהו מידע מדויק ב-100%. לאורך ההיסטוריה לא נמצא אף מטבע פיאט ששרד תקופות ארוכות.

עוד על “מטבעות פיאט” (Fiat currency)

מקורו של המונח פיאט מלטינית ופירושו “כך ייעשה” או “כך יהיה”. מטבעות פיאט הם למעשה פיסות נייר שממשלות מדפיסות ונגיד הבנק המרכזי חותם עליהן. ברגע שפיסות הנייר הללו נושאות את החתימה כאמור לעיל הן הופכות לחוקיות מתוקף חוק מדינה ול”מזומן” שבאמצעותו, ובאמצעותו בלבד, מותר לסחור ולשלם מסים ולשלם גם על סחורות ושירותים.

הבעיה היא שהבנקים המרכזיים אינם מסתירים מהציבור את העובדה שלמזומן שהממשלות מדפיסות והם מאשרים אין גיבוי בשום אמצעי בעל ערך אמיתי. אבל אם נגיד לאדם הממוצע שערכו של המזומן המצוי בארנק שלו זהה לערך של שטרות במשחק “מונופול”, כלומר אין שום ערך למזומן המצוי בארנק שלו או בארנקים של אנשים אחרים, במקרה הטוב הוא יצחק עלינו ובמקרה הגרוע הוא יחשוב שאנחנו לא שפויים.

חשוב להדגיש שמאז ומעולם ערכם של “מטבעות הפיאט” תמיד הלך ופחת עד שהגיע ל-0.

ובשלב הזה אתם כבר יכולים לנחש מה יהיה עתידו של ה-$ – כן, יבוא היום שערכו יהיה 0. רק מבדיקת הערך שלו מ-1913 עד 2008 אפשר לראות שהוא איבד 100% מכוח הקנייה שלו. (כך למשל רכב שבעבר עלה 1,000$ עולה היום לפחות 2,000$.)

תולדות הדולר האמריקאי בקיצור

בפסקה העשירית של חוקת ארצות הברית כתוב שיונפקו מטבעות הילך חוקי, אך ורק במטבעות שמגובים בזהב וכסף.

להלן הציתות מהחוקה:

Section. 10.

No State shall enter into any Treaty, Alliance, or Confederation; grant Letters of Marque and Reprisal; coin Money; emit Bills of Credit; make any Thing but gold and silver Coin a Tender in Payment of Debts; pass any Bill of Attainder, ex post facto Law, or Law impairing the Obligation of Contracts, or grant any Title of Nobility.

“מדינה (של ארצות הברית) לא תתקשר באמנה, ברית או קונפדרציה, לא תעניק אשרות מלקוח וגמול, לא תטבע מטבעות, לא תנפיק שטרות חוב, לא תכיר אלא במטבעות זהב וכסף כהילך חוקי לפירעון חובות”,

ואכן עד מלחמת העולם הראשונה כל $ שהנפיקו גיבו בזהב: ערכו של ה-$ היה צמוד לערכו של הזהב וכל אחד היה יכול ללכת לבנק, לתת לבנקאי שטרות של דולרים ולקבל תמורתם זהב אמיתי.

כלומר הכסף, שלמעשה התגלם במטבעות זהב, אוכסן בכספות הבנק, ואילו המזומן היה שטר (בדמות צ’יק או פתק) שהוא אישור לסכום הכסף שיש בבנק והשתמשו בו בשווקים. אפשר לדמות זאת למסירת בגדים לניקוי יבש במכבסה: כאשר מפקידים את הבגדים במכבסה, מקבלים פתק שמופיעים בו פרטים על הבגדים שנמסרו. ברור לכולם שלפתק אין ערך בפני עצמו והוא רק בחזקת אישור על הבגדים שנמסרו לניקוי יבש.

מהו כסף אופטימלי

לאור הנזכר לעיל נשאלת השאלה מהו כסף אופטימלי, והתשובה היא שהוא צריך להיות מטבע ששומר על ערכו לתקופות ארוכות.

קודם לכן הזכרנו שבמצרים העתיקה חתיכות של כסף וזהב שימשו לביצוע עסקאות. אמנם החתיכות האלה לא היו כסף או מזומן משום שגודלן לא היה אחיד, אבל המצרים הקדמונים בהחלט היו במסלול הנכון, שכן לאורך ההיסטוריה מאז הוכח כי כסף וזהב שומרים על ערכם. לכן הם בהחלט הכסף האופטימלי.

מדהים לחשוב שאמצעי הסחר שהשתמשו בהם בתקופות הקדומות עדיין קיימים היום(!), אמנם כיום צורתם שונה מזו שהייתה בימים ההם, אבל עדיין גלום בהם הרבה כוח קנייה.

זהב יכול להיות האמצעי הטוב ביותר לייצור כסף אופטימלי, מפני שהוא שומר על ערכו לאורך ימים והוא משאב מוגבל: אי אפשר להפיק ממנו כמויות בלתי נדלות.

יתרון נוסף שיש לזהב הוא שאף אחד לא יכול לגנוב או להפחית את הערך של הכוח הכלכלי שהשקיעו בו…

חשוב לציין שממשלות לא אוהבות להשתמש בזהב, מפני שאי אפשר להנפיק ממנו כמות מוגבלת, בניגוד למזומן. השימוש בזהב יגביל את התקציבים שלהן, מה שממש לא חביב עליהן. כיום קשה מאוד למצוא ממשלה שאין לה גירעון תקציבי.

ככל שנכיר את המערכת המוניטארית, נבין שהיא מתבססת על עיקרון של הדפסת כמויות גדולות של מזומן שמועבר לבנקים ולממשלות ועקב כך הולכים ופוחתים ערכו של המזומן וכוח הקנייה שלנו. בצורה זו נגזלים מאתנו, הציבור הרחב, הנכסים החשובים ביותר שלנו: החירות והזמן.

אינפלציה ודפלציה – הגדרות והסבר

להלן ההגדרות של מילטון פרידמן (כלכלן יהודי אמריקני מהחשובים במאה ה-20 שקיבל פרס נובל בשנות ה-70) למושגים “אינפלציה” ו”דפלציה”.

אינפלציה – הגברת כמות המזומן בשווקים.

דפלציה – הפחתת כמות המזומן בשווקים.

כאשר מגדילים את היצע המזומן, מחירי המוצרים הולכים ועולים בהכרח. לעומת זאת, ככל שמפחיתים את היצע המזומן, המחירים בשוק ילכו וירדו משום שככל שהיצע המזומן בשווקים פוחת, ערכו של המזומן עולה.

נכון להיום, ממשלות ממשיכות להדפיס עוד ועוד מזומן, והתוצאה היא שמחירי הנדל”ן והמחירים של שאר המוצרים הולכים ועולים. אולם למעשה לא המוצרים מתייקרים אלא כוח הקנייה של המזומן הולך ופוחת מפני שהשווקים רוויים בו, והמחירים בשווקים מתאימים את עצמם לכמות המזומנים המצויה בהם.

הקלה כמותית (Quantitative easing)

המושג “הקלה כמותית” הוא אחד השערורייתיים בימינו. למעשה הוא מכבסת מילים ל”הדפסת מזומן”. החלו להשתמש במושג זה כדי לחלץ את הבנקים בארצות הברית לאחר המשבר הכלכלי שחל ב-2008. (אגב, המזומן שהונפק שימש בין היתר לתשלום שכר ובונוסים ליו”ר הבנקים, שהרי “בזכותם” ארצות הברית נכנסה למיתון עמוק…)

זכרו היטב שלמעשה המושג “הקלה כמותית” Quantitative easing) או בקיצור QE) הוא יצירת מזומנים יש מאין. (הסבר מפורט יהיה במאמרים הבאים.)

כלכלנים סבורים שהמשבר הקרב רק יפגע בארצות הברית. הם לא מבינים שיהיה משבר גלובלי, כי כל הבנקים המרכזיים בעולם אימצו מדיניות של הקלה כמותית כדי להיחלץ ממשברים. מהתבוננות בנתונים של כמות המזומנים שהנפיקה ארצות הברית, כפי שהם משתקפים בגרפים, עולה כי נדרשו 200 שנה להנפיק 825 ביליון דולר. לעומת זאת ובעקבות המדיניות של “הקלה כמותית”, מאז המשבר שחל ב-2008 ועד ימינו סכום הדולרים שהנפיקה ארצות הברית הוא פי 18 מהסכום הנזכר לעיל, שהונפק במשך 200 שנה, אף על פי שבעבר הוכח פעם אחר פעם שהמדיניות הזו לא מצליחה לחלץ ממשברים.

נשאלת השאלה: למה בארצות הברית לא מרגישים את האינפלציה (ועלייה במחירים) לאחר ההקלות הכמותיות שנעשו שם?

תשובה: מפני שארצות הברית מייצאת את האינפלציה מחוץ לגבולותיה. חלק נכבד מהדולרים שמונפקים בה נשלחים מחוצה לה בכל מיני אופנים, כמו למשל מענקים ממשלתיים, סיועים ביטחוניים ומסעות שכנוע של בנקים מרכזיים לרכוש דולרים (כמו למשל בנק ישראל – מ-2008 הוא רוכש מיליארדי דולרים). בתמורה לכל אלה ארצות הברית מקבלת סחורות וכוח פוליטי מהמדינות שהיא מייצאת להן דולרים.

אבל המצב הזה זמני בלבד. יבוא יום והעולם יבין שהדולר לא שווה כל כך הרבה ו”דוד סאם” לא עשיר כל כך כמו שהיה נדמה. כשזה יקרה המדינות שקיבלו את הדולרים מארצות הברית יחזירו לה את הדולרים שקיבלו ממנה, ובעקבות זאת ייווצר בארצות הברית עודף רב של מזומנים. בשלב זה תפרוץ בארצות הברית אינפלציה והיא תרקיע שחקים.

חשוב לציין כי הציבור שנפגע הכי קשה מהאינפלציה הוא בני מעמד הביניים (הפרודוקטיבי). הם עובדים קשה וצברו לעצמם חסכונות במטבעות פיאט, אך במקרה שהאינפלציה דוהרת והמחירים עולים הם נותרים חסרי אונים משום שהאינפלציה מכרסמת במזומן שלהם. עקב כך לא יוכלו לרכוש את המוצרים שתכננו וגם הפנסיה שלהם תיפגע…

המידע הזה עלול להישמע מפחיד, אבל יש לנו בשורה טובה בצדו: הזהב והכסף תמיד שומרים על ערכם בהתאם לכמות של המזומן שבשווקים כי לאורך ההיסטוריה הוכח שכאשר הציבור מאבד אמון במטבעות הפיאט הוא חוזר להשקיע בכסף המקורי, כלומר בזהב ובכסף.

התהליך שהוסבר לעיל כבר קרה בעבר, אבל בפעם הבאה הוא יקרה בקנה מידה גדול. זו תהיה הפעם הראשונה שיפרוץ משבר גלובלי כי כמעט כל המדינות בעולם אימצו לעצמן את המדיניות של הקלה כמותית כאמצעי קסם שיחלץ אותן ממשברים. בעקבות המשבר הזה תהיה חלוקה מחודשת של העושר, והיא תהיה החלוקה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. אף על פי כן, אם נשכיל להיערך נכון לקראת המשבר הזה, הוא יהיה עבורנו הזדמנות פז.

סיכום:

– הנכסים החשובים ביותר שלנו הם הזמן והחירות שלנו. כסף הוא רק אמצעי לסחר ולשמירת הכוח הכלכלי שצברנו.

– ערכו של המזומן הולך ופוחת תמיד ובסופו של דבר מגיע ל-0.

– ממשלות לא אוהבות לגבות באמצעי ממשי את מטבעות הפיאט שהן מנפיקות משום שאם יעשו כך, לא תהיה להן האפשרות לבזבז ולהיכנס לגירעונות תקציביים, והן ממש לא מעוניינות להיות מוגבלות בתקציב.

– עלייה במחירים היא תוצאה של הצפת השווקים במזומן.

– כוח הקנייה של זהב וכסף לעולם נשמר ומותאם לכמות המזומן המצויה בשווקים.

הפוסט תולדות הכסף 1 הופיע לראשונה ב-100Gold.

הפוסט Who Controls All of Our Money? הופיע לראשונה ב-100Gold.

הפוסט iGold – אריה CFO הופיע לראשונה ב-100Gold.