התרמית הגדולה ביותר בתולדות האנושות – מיהם הבעלים של הבנק הפדרלי?
הקדמה
בפרק זה נחשוף את אחד הסודות הגדולים ביותר בתולדות האנושות. לסוד זה השלכות מרחיקות־לכת על כל אחד מאיתנו. רובנו חשים שדבר מה אינו תקין בכלכלה העולמית, אך בודדים מאיתנו, אחד ממיליון איש, יכולים לזהות מה הסיבה לכך.
בפרק זה נגלה מהו הסוד הגדול של הכסף. נחשוף את התרמית הגדולה ביותר בתולדות האנושות המתנהלת בשבעה צעדים פשוטים, ובעטיה, מעטים כל כך מצליחים לשדוד רבים כל כך. נחשוף את המערכת שמנהלת את התרמית, זו שבמשך מאה השנים האחרונות סייעה למעטים להישאר בפסגת הפירמידה הכלכלית. המידע הזה עתיד לשנות את בחירותיכם ואת חייכם. אם אנשים רבים ייחשפו אליו, המערכת הזו תשתנה, ובסופו של דבר ישתנה העולם כולו.
נהוג לומר ש”כסף אינו צומח על העצים”. בפועל המערכת הבנקאית המודרנית מייצרת מזומנים (שטרות כסף ומטבעות) מהר יותר מקצב צמיחת העצים. רוב האנשים אינם מבינים כיצד נוצרים מזומנים. שפתם של הכלכלנים ושל הבנקאים מסובכת וקשה להבנה, ואנשים אינם מאמינים שהם יכולים להבינה. לפיכך בפרק הנוכחי נציג הסברים פשוטים. נחשוף את מרכיביה הבסיסיים ביותר של המערכת המוניטרית (הכספית), כך שתשכילו לזהות את התרמית המתרחשת “מאחורי הקלעים” ולהבין את השפעותיה עליכם. לאור העובדה שהדולר האמריקני הוא המטבע הנסחר ביותר בעולם, נתמקד בכלכלת ארצות הברית, אך יש לזכור שכל חברה מודרנית מייצרת מזומנים כמעט באותו אופן.
תהליך יצירת המזומנים
מאז ומעולם פוליטיקאים הבטיחו לבוחריהם שירותים והטבות בתמורה לבחירה בהם. כידוע, אין “ארוחות חינם”. כדי לקיים את ההבטחות הללו המדינה צריכה להגדיל את ה“גירעון התקציבי”deficit) (spending, כלומר להגדיל את הפער שבין הכנסותיה לבין הוצאותיה. כפי שנראה בהמשך, כדי לצמצם את הגירעון שגדל, משרד האוצר מנפיק אגרות חוב ולווה מזומנים מהציבור.
“אגרת חוב” (a bond) היא הלוואה (I.O.U. – I Owe You). זו חתיכת נייר מרשימה, מעוטרת, שמספרים מודפסים עליה, ושמשמעותה: “הלווה לי טריליון דולר היום, ואחזיר לך אותם בתוספת ריבית במהלך עשר השנים הקרובות”. אנחנו רוצים לקנות את אגרות החוב הממשלתיות, כי אנחנו מאמינים שזו השקעה בטוחה וכדאית; אנחנו מאמינים בכלכלת ארצות הברית הגדולה, ואנחנו בטוחים שהמדינה תחזיר לנו את ההשקעה בתוספת ריבית. בפועל כשהממשלה מנפיקה אגרות חוב ממשלתיות, היא מגדילה את החוב הלאומי שלנו, ואנו ניאלץ להחזירו בעתיד באמצעות מיסים. במילים אחרות, כשהממשלה מנפיקה אגרות חוב, היא גונבת צמיחה ושגשוג מהעתיד שלנו, ומבזבזת אותם בהווה. אנחנו מלווים כסף לממשלה, ואת ההשקעה שלנו נקבל בעתיד לאחר שהופחתה ממנה “עמלה” במידה ניכרת.
אם כן, משרד האוצר מפרסם מכרז בו הוא מוכר לציבור אגרות חוב ממשלתיות. הבנקים הגדולים ביותר בעולם, שמכאן ואילך עתידים להופיע בכל השלבים המתקדמים של התהליך, מתחרים ביניהם על קניית אגרות החוב. הבנקים קונים את אגרות החוב במזומן, ומוכרים אותן בתוספת ריבית (ברווח) לבנק המרכזי האמריקני, הלא הוא “הבנק הפדרלי” (Federal Reserve). הבנק הפדרלי משלם בעדן בהמחאות (צֵ’קים; סוג של אגרות חוב שוות ערך למזומנים), ובשלב זה, כמו בהינף מטה קסמים, נוצרים מזומנים. ההמחאות הללו אינן אמיתיות. הן משוכות על חשבון בנק שאין בו כסף. יתרה מזו, לבנק הפדרלי אין חשבון בנק כלל וכלל; יש רק המחאות. הבנקים לוקחים את המזומנים שקיבלו מהבנק הפדרלי, וקונים באמצעותם אגרות חוב נוספות במכרז הבא של משרד האוצר. תהליך זה חוזר על עצמו שוב ושוב, מעשיר את הבנקים, ומגדיל את החוב הציבורי. בסופו של התהליך מצטברות אגרות חוב בבנק הפדרלי, ומזומנים מצטברים במשרד האוצר. במילים אחרות, מזומנים חדשים נוצרו בתהליך שעיקרו החלפת אגרות חוב בין משרד האוצר לבין הבנק הפדרלי בתיווך הבנקים.
כפי שהוזכר בפרק הראשון בסדרה, יש להבחין בין “כסף” (money) לבין “מזומנים” (currency). במאה התשע-עשרה, שלא כמו בימינו, שטרות החוב היו שווי ערך לכסף אמיתי. בכל בנק ניתן היה למסור את שטרות החוב הממשלתיים (ובהמשך גם את השטרות ואת המטבעות) ולקבל תמורתם זהב אמיתי ממאגרי המדינה. זאת בלי תלות במטבע המקומי, אלא על-פי תקן נוקשה, קבוע וידוע מראש שלא השתנה במשך כמאה שנים עד לשנות השלושים של המאה העשרים. בימינו, בתהליך שתואר לעיל, אגרות החוב הן ניירות ומספרים בלבד, שבדומה למזומנים אינן שוות ערך לכסף אמיתי.
הגדלת מאגר המזומנים בתוך מערך הבנקאות הפרטית
הממשלה מעסיקה עובדים, והם מפקידים את משכורותיהם בחשבונותיהם הפרטיים בבנקים. מפתיע לגלות שכשאנחנו מפקידים מזומנים בחשבונות הבנק שלנו, הם אינם שמורים עבורנו כלל וכלל. שלא כצפוי אנחנו מלווים אותם לבנק, ובמגבלות חוקיות מסוימות, הבנק רשאי להמר עליהם בשוק המניות ולהלוותם. זה המקום שבו “מכונת ייצור המזומנים” מתחילה לפעול במרץ, ולכן חשוב להבין את שיטת ה“בנקאות ברזרבה חלקית” (fractional reserve lending). על-פי שיטה זו הבנק רשאי להלוות את רוב ההפקדה; חלק קטן ממנה עליו לשמור רזרבה (עתודה). אמנם יחסי הרזרבה משתנים, אך לצורך הפשטה נדגים יחס רזרבה של 10%: עובד מפקיד 100 דולר בחשבון הבנק הפרטי שלו. הבנק רשאי לקחת 90 דולר מהפקדתו ולהלוות אותם לאדם אחר בלי לעדכן את העובד. את עשרת הדולרים הנותרים הבנק חייב להשאיר רזרבה במקרה שהעובד ירצה למשוך חלק מהמזומנים. ל-100 הדולר שהופקדו בתחילת התהליך נוספו כעת 90 דולר, ולכן יש 190 דולר בסך הכול. הלווה החדש שמקבל מהבנק את 90 הדולר, מפקיד את המזומנים בחשבון הפרטי שלו, וגם הבנק שלו מלווה 90% מהסכום הזה. אם כך, ל-190 הדולר שנוצרו התווספו כעת 81 דולר, והסכום גדל ל-271 דולר. הכסף שמלווה הבנק נקרא “אשראי בנקאי”
bank credit)), וגם הוא סוג של אגרת חוב. התהליך הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, כך שביחס רזרבה של 10% הפקדה ראשונית של 100 דולר הופכת ל-1000 דולר של אשראי בנקאי. כאמור, יחסי הרזרבה משתנים מהפקדה להפקדה; בחלק מההפקדות הם 10%, בחלקן – 3%, ובחלק אחר – 0%! המשמעות היא שהבנקים מייצרים מזומנים מהר יותר מכפי שדוגמה זו יכולה להמחיש.
אם כך, לסיכום חלק זה, כשאנחנו מפקידים מזומנים בחשבון הבנק, הבנק מלווה אותם בריבית, הלווים מפקידים אותם בחשבונותיהם, הבנק מלווה אותם שוב בריבית וחוזר חלילה. בתהליך הזה המערכת הבנקאית מייצרת כ- 96% מכלל המזומנים בשוק, מזומנים שמקורם בכלום. הרעיון של הדפסת מזומנים בלי הגבלה עשוי להישמע לא רע. אולם, כפי שהוסבר בפרק הראשון, ככל שממשלות מדפיסות יותר ויותר מזומנים, כך פוחת ערכם של המזומנים בשווקים, ואנו מקבלים את התופעה הלא־רצויה שנקראת “אינפלציה” (inflation). באינפלציה נדמה שהמחירים עולים, אך לאמיתו של דבר, אין המוצרים מתייקרים אלא ערכם של המזומנים הולך ונשחק – התמורה המתקבלת בעד כל יחידת מטבע הולכת וקטנה. מצב זה יכול להתקיים רק כאשר הכלכלה מבוססת על שטרות מודפסים שאינם כסף אמיתי (“כסף פיאט”, כפי שהוזכר בפרק הראשון). כסף אמיתי, כדוגמת זהב וכסף, הוא משאב מוגבל שממשלות אינן יכולות להדפיסו בלי הגבלה, ולכן ערכו נשמר במשך שנים ארוכות. השקעה בזהב ובכסף, אם כך, עשויה להגן מפני אובדן ערך הכסף במקרה של אינפלציה.
כעת ברור לנו שמזומנים נוצרו במרמה, במעין פעולת “הוקוס-פוקוס”. אלה רק מספרים מדומים (וירטואליים), חלקם מודפסים בדו”חות הבנקים, וחלקם מופיעים במסך המחשב. כפי שנראה בהמשך, אף על פי שאלה מספרים מדומים אנחנו עובדים קשה מאוד כדי להשיגם.
המרדף אחר מספרים מדומים
שעות הפנאי שלנו הן הנכס האמיתי שיש לנו, אבל במשך רוב חיינו אנחנו עסוקים בעבודה, שתכליתה – מרדף אחר מספרים מדומים מודפסים על חתיכת נייר או מוקלדים במחשב. ‘אנחנו’ הם אלה שנותנים לשטרות ולמטבעות את ערכם. אילולא היינו מאמינים בהם, היינו עשויים לגלות שכל מה שיש בארנק שלנו אלה רק חתיכות מתכת זולה ושטרות שווי ערך לאלה במשחק “מונופול”. כל עוד נאמין במספרים האלה, הם ימשיכו לייצג את עמלנו, את זיעתנו, את כשרונותינו ואת מאוויינו. אנחנו עובדים קשה מאוד כדי לחסוך חלק מהם, ואנחנו משלמים באמצעותם מיסים והתחייבויות כספיות.
זה השלב שבו המערכת בוזזת אותנו באכזריות. בעוד שהבנקים הלוו לנו מזומנים בלי עלויות ייצור, אנחנו נאלצים למסור את הנכסים הממשיים שלנו (רכב, בית), כשאיננו יכולים לפרוע את חובותינו ולעמוד בהתחייבויותינו הכספיות לבנקים. גם המיסים שלנו שמגיעים למשרד האוצר, אין הם משמשים לשיפור כבישים ולשיפור שירותים ציבוריים אלא להנפקת אגרות החוב הממשלתיות ולתשלום הריביות עליהן, כך שהבנק הפדרלי יכול לקנותן באמצעות המחאות לא אמיתיות. בעוד שבעבר אנשים התקוממו כנגד עול המיסים, כיום אנחנו חייבים להמשיך לשלם מיסים כדי שהמערכת המוניטרית תמשיך להתקיים. אם כך, זו הונאה בחסות הבנק הפדרלי. הבנה זו מתחדדת כשמגלים שלפני היווסדות הבנק הפדרלי, לא נגבו מיסים ממשכורות אישיות. הבנק הפדרלי נוסד בשנת 1913, ובאותה שנה הוכנס שינוי בחוקה שאפשר הכנסה ממיסים. לאור העובדה שלאורך השנים שילמנו הרבה מאוד מיסים מההכנסה שלנו, אין ספק שזה אינו צירוף מקרים. חלק מהמיסים, כפי שנראה בהמשך, מגיע בסופו של דבר לידיהם של בעלי המערכת.
אשליית “תקרת החוב”
לארצות הברית יש “תקרת חוב” (debt ceiling), כלומר גבול עליון (“תקרה”) שמעליו לא ניתן להגדיל את החוב. בשיטה הכלכלית הקיימת שבה ריבית חוב מוטלת על כל הלוואה ועל כל אגרת חוב, מזומנים נוצרים מחוב. התוצאה היא שלעולם החוב במערכת יהיה גדול יותר מכפי שהמערכת יכולה לשלם. לפיכך כל המערכת היא בלתי אפשרית. היא מוגבלת, וביום מן הימים תגיע לקִצה.
אם כך, בשיטה הכלכלית הקיימת לא ניתן להקטין את החוב בלי למוטט את הכלכלה. הרי גם אם הממשלה והציבור יפסיקו ללוות כסף, לא ייפסקו תשלומי החוב החודשיים בעבור אגרות החוב של משרד האוצר ובעבור הרכבים והבתים שהציבור רכש. אם נפסיק ללוות, אזי מזומן חדש לא ייווצר. אמנם יימחק חלק מהחוב, אבל במקביל תיפסק גם אספקת המזומנים. בסופו של דבר אילולא נעמיק את החוב בכל שנה, כל המערכת תתמוטט תחת כובד משקלם של התשלומים הללו. מצב זה מכונה “דיפלציה” (deflation). לפיכך מושגים ששגורים בפיהם של פוליטיקאים ושל מומחים, כגון, “איזון התקציב”, “הפחתת החוב” ו”חיים בתוך גבולות היכולת”, אינם יכולים להתקיים במערכת המוניטרית הנוכחית. זו אשליה. המערכת מתוכננת כך שרמות החוב שהולכות וגדלות צריכות להמשיך להתקיים כדי שהכלכלה תמשיך להתקיים. כמובן, פוליטיקאים לא רוצים שהכלכלה תתמוטט ב”משמרת” שלהם, ועל כן מאז ומעולם פוליטיקאים נמנעו מלעסוק בסוגיית תקרת החוב. בכל פעם שארצות הברית הגיעה לתקרת החוב, הפוליטיקאים העלו אותה.
המערכת המוניטרית בשירות בעליה הסודיים
האבות המייסדים של ארצות הברית זיהו את הסכנות שטמונות בקיום הבנק הפדרלי, ב”כסף פיאט” ובמערכות מוניטריות שקיומן מושתת על חוב. כדי להגן על הדורות הבאים מפני גנֵבה בחסות מוסדות השלטון ומפני מממשלה שיוצאת משליטה, הם קבעו בחוקה שרק כסף וזהב יהיו אמצעי חליפין, מכיוון שאותם לא ניתן להדפיס. המערכת המוניטרית הנוכחית, בהיותה מבוססת על שטרות מודפסים, מנוגדת לחוקה, ושוללת מאיתנו את החירות ואת הצמיחה שהאבות המייסדים ביקשו להוריש לנו.
כאמור לעיל, כשמכניסים עוד ועוד מזומנים לשווקים, כוח הקנייה שלנו הולך ונחלש. במקביל מישהו אחר הרוויח את מה שאיבדנו. האנשים שהרוויחו את כוח הקנייה היורד שלנו, הם אותם אנשים שקיבלו ראשונים את המזומנים בשעה שלמזומנים היה כוח קנייה מלא. הם בזבזו אותם במלוא ערכם, העבירו אותם לאחרים שגם הם העבירו אותם הלאה, כך שהמזומנים הגיעו אלינו “מוחלשים”. המערכת המוניטרית השגויה הזו מאפשרת לאנשים אלה לגנוב כוח קנייה מאיתנו ולהעביר אותו לבנקים ולממשלה בכל רגע נתון.
זו הונאה. המערכת המוניטרית שלנו היא גנֵבה בחסות החוק, ולא זו בלבד אלא שיש הונאה גדולה ממנה: הבנק הפדרלי אינו פדרלי כלל וכלל. הוא תאגיד פרטי שיש לו בעלים. שלא כצפוי הבעלים הם מחזיקי מניות פרטיים ולא הממשלות. הוכחה לכך תמצאו בהערה באתר האינטרנט של הבנק הפדרלי לפיה “בעלי המניות יקבלו דיבידנד (dividend) שנתי בגובה 6%”.
אמנם המניות הונפקו לטובת הבנקים הגדולים בארצות הברית, אך בשל תהליכי מיזוג ורכישה שהתרחשו במהלך השנים, קשה לדעת מיהם בעלי המניות בבנק הפדרלי. זה סוד שמור. כנראה, הבעלים הם הבנקים הגדולים שמוכרים ברווח את אגרות החוב לבנק הפדרלי. אנחנו משלמים מיסים שמשמשים לתשלום הקרן של אגרות החוב האלה ולתשלום הריבית עליהן, כך שבסופו של התהליך הבנק הפדרלי יכול להעביר לבנקים 6% מהרווחים (דיבידנד).
שבעת שלביי התרמית – חזרה
קשה להבין את ההונאה במערכת הסבוכה הזו. זה מורכב מאוד. עם זאת, אם נציג את המידע בשפה פשוטה, כל אחד מאיתנו יכול להבין היטב את עיקרי הדברים.
כאמור לעיל, המערכת פועלת בשבעה שלבים פשוטים. נסכמם בקצרה:
- הממשלה מנפיקה אגרות חוב מרשימות. אגרות החוב הללו מגדילות את החוב הלאומי שלנו, והציבור נדרש להחזיר אותו.
- אגרות חוב מוחלפות שוב ושוב בין משרד האוצר לבין הבנק הפדרלי בתיווך הבנקים, ובסופו של התהליך נוצרים מזומנים שמקורם במספרים חסרי ערך.
- הממשלה מבזבזת את המספרים הללו על הבטחות לציבור, על עבודות ציבוריות, על תכניות חברתיות ועל מלחמה. היא גם מעסיקה קבלנים וחיילים שמפקידים את משכורותיהם בבנקים.
- הבנקים מגדילים את המספרים האלה, כשהם ממציאים עוד ועוד אגרות חוב באמצעות הלוואת הרזרבות. במילים אחרות, הם מגדילים את המספרים האלה באמצעות גניבת ההפקדות של כולנו והלוואתן. המזומנים האלה מופקדים מחדש, ואז נגנבים שוב. התהליך הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, כך שאספקת המזומנים גדלה בקצב מהיר ביותר. אלה מזומנים שמקורם בכלום. הם מספרים מדומים בלבד.
- אנחנו עובדים קשה מאוד כדי להשיג את המספרים האלה. אנחנו משלמים מיסים שמשמשים את משרד האוצר להנפקת אגרות החוב ולתשלום הריבית עליהן.
- המערכת מתוכננת כך שלעולם החוב יילך וייגדל. בסופו של דבר המערכת עתידה להתמוטט תחת כובד משקלה. הפוליטיקאים לא רוצים שהמערכת תתמוטט ב”משמרת” שלהם, ולכן בכל פעם שארצות הברית הגיעה לתקרת החוב, העלו אותה מחדש.
- הבנקים הגדולים ביותר בעולם תמיד מרוויחים. הם מרוויחים כאשר הם מוכרים את החוב הלאומי, הם מרוויחים כאשר הבנק הפדרלי משלם להם ריבית על הרזרבות שמוחזקות אצלו, והם מרוויחים כאשר הבנק הפדרלי משלם להם 6% דיבידנד בהיותם הבעלים של הבנק הפדרלי.
סיכום
המערכת הזו אכזרית. בלי שנהיה מודעים לכך, היא מגבילה את חירותנו, ומנתבת הון מהאוכלוסיה העובדת לממשלה ולבנקים. זה מקדם אי-שיוויון בין העשירים לבין העובדים. זה אפשרי רק בגלל שאנחנו משתמשים במזומנים, בכסף שאינו אמיתי. גרוע מכך, זו עבדות. אין זה מפתיע שבשפה האנגלית שורשי המילים “אגרת חוב” (bond) ו”שעבוד” bondage)) הם אחד. בכל פעם שהממשלה מנפיקה אגרות חוב, היא מאלצת אותנו לשלם מיסים בעתיד. כאשר אנחנו גונבים שגשוג מהעתיד כדי לבזבז אותו בהווה, אנחנו משעבדים את עצמנו ואת הדורות הבאים. אין זה תקין. אין זה מוסרי לאלץ את צאצאינו לעבוד קשה בעתיד כדי ליהנות מהשגשוג בהווה.
המידע הזה עלול להישמע מפחיד מאוד, אבל יש תקווה גדולה בצדו: ‘אתם’ האיום הגדול ביותר של המערכת המוניטרית. המערכת הזו מסתמכת על הבורות שלכם. שתפו במידע הזה את כל מי שאתם יכולים, מכיוון שציבור מודע שמבין היטב את המערכת הזו, יכול לבנות עתיד טוב יותר לדורות הבאים.
ג’וזיאן סטאמפ, ממנהלי העבר של הבנק הפדרלי של אנגליה, סיכם היטב את עיקרי הדברים: “המערכת הבנקאית המודרנית מייצרת כסף מכלום. תהליך זה הוא אולי אחיזת העיניים המדהימה ביותר שאי פעם הומצאה. המערכת הבנקאית נולדה בחטא. בנקאים הם בעלי הפלנטה. אתה יכול לקחת את זה מהם, אבל אם תשאיר להם את הכוח ליצור כסף ולשלוט באשראי, במשיכת קולמוס הם ייצרו מספיק כסף כדי לקנות בחזרה את הכוח הזה. אם אתם רוצים להמשיך להיות העבדים של הבנקים ולשלם מחיר על העבדות שלכם, תנו להם להמשיך לייצר כסף ולשלוט באשראי”.
כעת כשגם אתם משתייכים לאותו אחוז קטן באוכלוסיה שמבין את גודל התרמית, מה עליכם לעשות כדי להפסיק אותה?
- צפו בפרק הזה עד שתבינו היטב את הנאמר. למדו את האחרים, כך שגם הם יבינו היטב את הנאמר. אלה שמבינים את התנהלות המערכת הזו, יכולים להתכונן להתמוטטותה הבלתי נמנעת ולהגן על עצמם מבעוד מועד. ההיסטוריה מראה שאלה שלא יעשו זאת, כנראה, יאבדו.
- עשו שיתוף למידע הזה בפייסבוק, בטוויטר, באימייל, ובכל מקום שאתם יכולים. כל שצריך לעשות הוא ללחוץ על כפתור העכבר, ומיליוני אנשים ייחשפו למידע הזה.
- הצטרפו לשיח. במשך שנים ארוכות בודדים התעשרו על חשבון רבים אחרים. חייבת להיות דרך אחרת טובה יותר. באתר האינטרנט שלנו, “הסודות הנסתרים של הכסף”, יצרנו פלטפורמה פתוחה, בה ניתן לתכנן מערכת מוניטרית עולמית חדשה ולפתח אחת כזאת. אנחנו מזמינים כלכלנים, סטודנטים, וכל מי שהנושא חשוב לו – הצטרפו לשיח. באמצעות הסברה אנחנו יכולים למנוע את האובדן העתידי של החירות שלנו ואולי אף לזכות בה שוב.